נודדת לבדי

בשבועות האחרונים אני נמצא די הרבה בפלשתין, המדינה שבדרך.

הסיבה לנסיעותיי לשם היא חומת ההפרדה, חומת האפרטהייד הנבנית בהחלטת ממשלת ישראל, חומה המפקיעה אדמות, מפרידה בין תושבים לבין מטעי הזיתים-מקור פרנסתם היחיד וקוטעת חיי משפחה תוססים בהפרעה שיטתית ומניעת ביקורי קרובים האחד אצל השני.

סיפור:

בכפר דיר-בלוט (מרחק 30 דקות נסיעה משכם, מספר קילומטרים מהקו הירוק) מרוכזים בתי הכפר בסביבה אחת ובמרחק מה מהם, נמצאים מטעי הזיתים השייכים לתושבים. בין לבין, ביקשו התושבים וקיבלו אישור לבנות בית ספר שישמש את ילדי הכפר.

השלד נבנה ובתקופה האחרונה, התקבל במועצת הכפר צו הריסה למבנה בית הספר (שכזכור, חוצץ בין הכפר לבין חלק ממטעי הזיתים), לצורך בניית אותה "גדר הפרדה" שמשום מה הוחלט כי תעבור בדיוק מעל אותו מבנה.

טמטום? רשעות? נבזות? תחליטו אתם…

לא רק אותה חומה מרתיחה אותי. מעשי האיוולת שנעשים בשמי (כאזרח ישראלי) נחשפים לנגד עיניי כמעשה של שגרה. המחסומים הצבאיים מטרטרים את האזרחים ומקשים את חייהם של הזקנים, הנכים, הכורעות ללדת ולא תורמים מאומה לצורכי הביטחון הישראליים. מתאבד לוּ ירצה לעבור, יוכל לעשות זאת בדיוק באותם דרכים בהן אני ופעילי שלום אחרים נכנסים ויוצאים (תוך עקיפת צו אלוף המכריז על כל האזור כשטח צבאי סגור, צו המופעל רק כלפי פעילי שלום ישראלים ולא, חלילה, כלפי המתנחלים העושים בשטחים הפלשתינים כבשלהם) מבלי להיתקל כמעט בחיילים.

סיפור? יאללה…

שוב דיר בלוט. לפני מספר שבועות הגיע למחסום היציאה מהכפר אמבולנס ובו אישה כשבבטנה תאומים והיא כורעת ללדת. הנבל במחסום (שאת פעילותו אתם ואני מממנים באמצעות מסינו) החליט לעכב את האמבולנס ולא לאפשר לו לעבור. רק כעבור שעה וחצי, כשאחד התאומים כבר נפל ומת במחסום, אִפשר אותו בן עוולה לאמבולנס לעבור, דבר שלא סייע גם לתינוק השני שנפל בדרך.

וצה"ל? תגובת דובר צה"ל לאירוע הייתה משהו בסגנון: "אופס…לא ידענו…סורי".

למעשי הטרור הישראלים הללו אני כבר לא יכול לתת יד ולפיכך בשבועות האחרונים אני משתדל לבלות ככל יכולתי בשטחי פלשתין הכבושים, לסייע לתושבים בדרכים שונות ולפעול יחד אתם למען עצירת בניית החומה ולהפסקת פעילות המחסומים.

התחושה האישית שלי היא נוראית ואני משתדל לעשות ולפעול בכל כוחי על מנת שכשילדיי ישאלו אותי מה עשיתי לעצירת הטרור הישראלי, אוכל לומר כי לא שיתפתי פעולה וידיי לא שפכו את הדם הזה.

זו אחת הסיבות להתמהמהות הכתיבה שלי בבלוג (וסליחה מהקוראים ששלחו מיילים והגיבו כאן).

כעת אני עומד על פרשת דרכים ואני תוהה אם בימים נוראים אלה, אני יכול להמשיך בשגרת חיי התל-אביבית. בימים האחרונים עוברת במוחי האפשרות להפסיק את כל פעולות השגרה שלי ולעבור להתגורר בפלשתין על מנת להקדיש את כל זמני להפרעה לכוחות הכיבוש…

ההתלבטות קשה בעיקר בשל הוויתור הרב הנדרש מהחלטה שכזו. כנראה שאתייסר עוד בימים הקרובים ואתייעץ עם חברים לפני שאחליט סופית מה לעשות.

אני שוב מתנצל בפני הקוראים להם הבטחתי סדרה ארוכה על הרוקסטאר. לצערי לא אוכל להמשיך בתקופה זו את אותה סדרה ואני מקווה שמתישהו, איכשהו, אמשיך אותה.