אני נורא אוהבת מים. מלמעלה, מלמטה, בין הרגליים.
אני נורא אוהבת בריכה וים אבל מערכת היחסים הלא-פתורה שלי עם הגוף שלי, גורמת לי להדיר את רגליי ממקומות בהם אותו גוף יהיה חשוף גם לעיניהם של אחרים.
בחורף – אפילו לי קר.
בקיץ – המוני בית ישראל שורצים בים שעות נוספות.
מזג האוויר הנוח –יחסית- שפקד אותנו בימים האחרונים, שָׁרַק לכל אותם המונים והביא אותם לפקוד את חופי תל אביב ואני, נותרתי כשאני מקנאת ומביטה בערגה על הגלים המתנפצים.
דיכאון ליל אמש סחב אותי בשתיים לאחר חצות, כשבקבוק וודקה זול בידי, אל אותם חופים נערצים. הרוחות שהחלו לנשוב, גירשו את פרחות תל אביב והחוף נשאר כשהוא צורח (כאילו היה אי מפרסומת של מפעל הפיס): שלייייייייי, שלייייייייי!
ים כיפי היה אתמול. רגע לאחר שהמפגע האקולוגי בדמות גופי התחבר למים, התחילו הגלים לסחוב אותי ואני התחלתי להיבהל. דקות אחדות נדרשו עד שנשימתי שבה לסדרה ואז, לאחר שנרגעתי, הרפיתי את שריריי ונתתי לים לקחת אותי לאן שיבחר...
...כשהתעוררתי ויצאתי מהמים, מצאתי את עצמי במרחק של כמה קילומטרים מהמקום בו נכנסתי.
* * *
לפני קצת יותר מחצי שנה קנה לי גיא פרו לשנה. לפני קצת יותר מיומיים, הוסיף לי יוני פרו לעוד שנה.
קוראות וקוראים, כנראה שתצטרכו לסבול אותי כאן לפחות לעוד שנה וחצי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
