נודדת לבדי

יום פנוי לגמרי היה לי יום ראשון ולפיכך החלטתי לעלות לרגל ירושלימה על מנת לבקר את חבריי הבודדים שעוד נותרו בעיר הנידחת.

אני אוהבת את ירושלים. פינות חמד רבות בה שימשו לי מקום מסתור והתבודדות בשעות בהן רציתי לחשוב ולהיות עם עצמי, בשנים בהן גרתי בעיר. יער ירושלים, עמדה המשקיפה על חומות העיר העתיקה ומקומות נוספים היוו עבורי מקום מפלט בשעות הקטנות והחשוכות של הלילות הקרים.

כבר הרבה זמן שאני מפנטזת על חזרה לעיר הזו אבל בכל ביקור אני נתקלת מחדש בדברים שמצננים את ההתלהבות שלי הפעם הייתה זו קבוצת שיכורים, רובם חרדים שהסתובבה בעיר ושרה בהתלהבות: "יהודי הוא נשמה, ערבי הוא בן זונה". פורים שמח לכם, יהודונים.

* * *

והייתה גם נקודת אור:

בערב ביקרתי בסוג של מסיבת פורים בבית חברה. חלק מהאורחים היו מצידה, חלק מצד שותפתה לדירה וחלק – לא ממש ידוע איך ולמה הם הגיעו אבל כטוב ליבנו בוודקה, עשינו סבב איחולים ואחת מהאורחות הלא ידועות איחלה: "הלוואי שבשנה הקרובה כל אדם יפגוש רוויטל אחת". J

* * *

עוד כשהייתי בירושלים קיבלתי טלפון שהודיע לי על הפגנה מתוכננת למחרת היום, בכפר בית ליקיא.

אוכלוסיית הכפר מונה כ-9,000 נפש. רובם בני המקום כבר עשרות שנים וחלקם הגיעו אחרי 1967 כשכוחות הטרור הישראלים הרסו את כפריהם לצורך הקמת התנחלויות באזור. למרות הריבוי הטבעי ולמרות החתונות והתרחבות המשפחות, אוסר המנהל האזרחי מאמצע שנות ה-80 על בנייה מעבר לתחום שכבר בנוי (קצת פחות מ-7000 דונם), למרות שאדמות הכפר הן הרבה יותר מכך. בחודשים האחרונים הוחלט על בניית חומת האפרטהייד (AKA גדר הפרדה) וזאת בתוואי שגוזל 13,000 אלף דונמים מהקרקעות המעובדות של הכפר למרות שבצד מסוים של החומה הנבנית בסמיכות לבתי התושבים, היישוב היהודי הקרוב ביותר נמצא במרחק של כ-12 קילומטרים.

כשהגענו ברביעי בבוקר לכפר, חיכו לנו כבר התושבים שידעו על בואנו ולאחר קבלת פנים הלבבית שכבר הורגלנו לה בשבועות האחרונים בכפרים אחרים, התחלנו לצעוד לעבר השטח בו עמלים הבולדוזרים על בניית החומה.

כ-1000 פלשתינים ו-10 ישראלים טיפסנו במעלה ההר המוביל לשטח ולהפתעתנו גילינו שהצבא לא התכונן לאפשרות של הפגנה שכזו וכך מצאנו את עצמו עומדים מול ארבעה חיילים מבולבלים ומפוחדים שעוד בטרם הספיקו לומר משהו, מצאו עצמם מוקפים וכשאיימו בירי, דאגתי ליידע אותם שישראלים רבים פזורים בין המפגינים ולכן, אם הם חשבו לרגע שירי בכמה פלשתינים לא יפריע לאף אחד, הם עלולים להיקלע לבעיות.

נהגי הבולדוזרים נבהלו גם הם והחלו להימלט על נפשם כשההמון דוחק בהם להיעלם. בולדוזר אחד לא הספיק לברוח. המפגינים פתחו את הדלת והנהג שככל הנראה בטוח היה שהולך להתבצע בו לינץ', נרגע כשהמפגינים פינו לו מקום כדי לצאת וללכת ברגל ואז, לאחר שהלך, החל מטר של אבנים על הבולדוזר הריק והפלשתינים הניחו לתסכול המתמשך להתפרץ על המפלצת השודדת את אדמתם. הבולדוזר הזה כבר לא יעבוד בימים הקרובים.

כשהתפנה השטח מחיילים ומשחיתים, התיישבנו כולנו על הכביש שנפרץ לצורכי בניית החומה וחסמנו את הגישה למקרה שהם ירצו לחזור. בינתיים, הגיעה תגבורת של חיילים נוספים והם החלו בהתייעצות. עץ זית שעמד להישתל על אותה דרך פרוצה, העלתה לשני המאבטחים ועשרת החיילים שהיו שם את מפלס העצבים והם החלו לירות. רימוני הלם, גז וגם כדורים של אש חיה החלו להתעופף. הפלשתינים נמלטו ומצאו מקומות מסתור וגם הישראלים נעלמו לי פתאום. אני שהבנתי כי אם לא אראה נוכחות, החיילים ירשו לעצמם להתפרץ קדימה, הזדקפתי מול הטרוריסטים היורים כשאני אוטם את אוזניי וסופג מנה של גז הישר לפנים. רימון הלם התפוצץ במרחק של פחות מחצי מטר ממני, רימון גז פגע בי ישירות אך אני הספקתי לבעוט בו קצת לפני שהגז עטף את כולי. זו הייתה הפעם הראשונה שממש ממש פחדתי. כבר ראיתי את המוות לנגד עיניי אבל משום מה, הדברים לא גרמו לי לנוס על נפשי אלא להפך, נותרתי זקוף מבלי לקפוץ או לזוז קמעא כשהרימונים המשיכו להתפוצץ מסביבי.

במרחק של פחות מעשרה מטרים ממני ראיתי איך מפנים נפגעים. מאוחר יותר דווחו לי שהם נפגעו מכדורים של אש חיה והם בחדרי הניתוח אך באותו רגע עוד חשבתי שהטרוריסטים נשארו בשלב כדורי הגומי וגז.

כעשרים דקות נמשכה האש עד שהחיילים נרגעו והתושבים התקבצו חזרה והתיישבו שוב על הדרך הפרוצה ואז החל משא ומתן בין התושבים למפקד הכוח שהגיע למקום, מו"מ שנגמר בהבטחה של מפקד הכוח שהבניה לא תמשך במשך אותו היום כשהוא מבקש שהתושבים יחזרו לתוך הכפר.  התושבים, שבעי הבטחות, סרבו להתפנות והודיעו שהם נשארים במקום כדי לוודא שההבטחה אכן ממומשת. החיילים המשועממים החלו להקניט את הפלשתינים ואותנו בדרכים שונות ואחד מהמג"בניקים שהגיעו בהפסקה שבין הירי למו"מ, ניסה לסכסך ביני לבין הפלשתינים ואמר להם: "הוא הומו. תיזהרו ממנו שלא יטחן אתכם".

בכל הפעמים שהייתי בפלשתין לא הסתרתי כלום. היו גם כמה פעמים שפיתחתי שיחה על מיניות, נטייה מינית ומגדר עם מספר פלשתינים אבל בדרך כלל, פשוט לא דיברנו על זה. חלקם ידעו, חלקם ניחשו אבל שמרו על מדיניות ה-DADT. הפעם, המג"בניקים דאגו לעמת אותי ואת הפלשתינים עם העניין ואני לרגע נבהלתי.

"מה כ'פת לך" ענה אחד מהם, "אל תדבר מלוכלך. זה אחלה יהודי זה" ואני הוספתי: "אני לא הומו, אני סטרייטית" J. תרשו לי לא להמר על כך שהטרוריסטים המטומטמים הבינו למה התכוונתי…

ברגעים כאלו של חיילים מול פלשתינים, אי אפשר לקוות על שקט ארוך טווח ואכן, בעוד אני ואחד מהמארגנים בכפר הלכנו אחורה להתייעצות, נפתחה שוב אש מטורפת והפלשתינים שהיו בינינו לבין החיילים החלו לרוץ בחזרה לתוך הכפר. עד מהרה מצאנו את עצמנו ארבעה פלשתינים, כ-20 פלשתיניות ואני, כשאנחנו מבודדים בין כל המפגינים לבין החיילים הרצים אחריהם ויורים לכל עבר. אני התחלתי ללכת לאט ואז הגיעו אלי הטרוריסטים, דחפו אותי באלות ורצו על גבי כשהם ממהרים למפגינים שבתוך הכפר. היה להם קשה כנראה לעקוף אותי או סתם ככה להיזהר לא לדרוך עלי.

מזל שלא רצנו בחזרה כיוון שהבולדוזרים חזרו לעבוד ואנחנו (אותה קבוצה שמניתי בפסקה הקודמת) חזרנו אליהם, התיישבנו מול הבולדוזרים ושוב מנענו מהם להמשיך את העבודה עד שהגיע שוב מפקד האזור והסכים לחזור לסיכום הקודם לפיו, העבודות נפסקות זמנית.

היה לכם פורים שמח, יהודונים?

-----

עם הגעתי הביתה מתלאות היום, פתחתי לי את המחשב כדי לענות למיילים ומיד עלה אצלי למסנג'ר ברנש ימני (שדר בערוץ 7) שתקף: "יא שמאלנית, אותך ראיתי עכשיו בטלוויזיה רבה עם חיילים?"... כן. אותי.

במקביל גם התקשר אלי חבר טוב כדי לוודא שאני שומרת על עצמי. שומרת? בערך...