נודדת לבדי

אני מניח שרבים, לא רק אני, קיבלו בימים האחרונים מחברים דואר אלקטרוני בצירוף תמונות. לקובץ שקיבלתי ניתנה הכותרת: "השייח' יאסין במצב צבירה חדש". בתמונות נראו שרידיו של אדריכל הטרור כפי שצולמו דקות אחדות לאחר פגיעת הטיל. זה היה מחזה זוועה ולא היה אפשר לטעות בטון העולץ של שולח ההודעה.

 

ולמה נעיד על חברינו? אחד השדרים ברדיו, שלא אנקוב כאן בשמו, תיאר את המראות בפירוט נלהב ולא חסך בשמות חלקים פנימיים. באמריקה קוראים לסרטים המראים רצח או גופות של אנשים אמיתיים בשם "סנאף". מתקבל הרושם שישראל נכנסה שלשום להלך רוח סכיזופרני: מצד אחד אימת התגמול, מצד אחר חדוות הסנאף.

 

למחרת החיסול אמר איש רדיו אחר, בתוכנית אחרת, בערך כך: למה אתם מהלכים עלי אימים עם התגובה? אנחנו יודעים שהיא תבוא. בינתיים, תנו לשמוח. סקר "ידיעות אחרונות" שפורסם אתמול מאשר שאכן כך מרגיש הציבור: 60% תמכו בחיסול יאסין ו-81% אמרו שהטרור יגבר כתוצאה מהחיסול. כלומר, רוב אזרחי ישראל תומכים בצעדים שיגבירו, לדעתם, את הטרור. זה כבר לא סנאף אלא הלך רוח התאבדותי.

 

יום פלאי אחד, כשהמלחמה תיגמר, נברר אולי עם עצמנו מה עשו לנו השנים האלה. איך נגררנו לאותו מעגל של תאוות נקם שאין בה היגיון, של הבה נוציא לאויב עין אפילו אם ברור שזה יעלה לנו בשתיים. איך הפכנו מעם הנושא עיניו מערבה ומדבר בהתנשאות על "וילה בג'ונגל" ו"מנטליות של המזרח התיכון" לעם העולץ למראה אויבו השחוט גם כשהוא מעריך שהמעשה יעלה במתים משלו.

 

החדווה, דעת הקהל, הלך הרוח של היומיים האחרונים מאשרים את החשש שהטרור הולך ומנצח. כשבצה"ל ובהנהגה המדינית מדברים על כושר עמידה, מתכוונים לכך שהציבור יסבול בשקט את מתיו ולא יציג שאלות. בפועל, כושר העמידה האמיתי, האמון בממלכה שהיא פועלת למעננו, האמונה שצה"ל יגביר את בטחוננו, ולא להפך, העוצמה הנובעת מיתרון מוסרי - כל אלה נשחקים ללא הכר.

 

יאסין היה ארכי-רוצח. גם מי שחושב, כמוני, שחיסולו היה איוולת מסוכנת אינו חש שום עצב על מותו. אבל בין זה לבין חדוות הסנאף יש תהום רבה. בעבר חשבנו שהישראליות עומדת מצידה האחר, שבינינו לבינה מפרידים גם הציווי של "בנפול אויבך אל תשמח" והציווי המוסרי לא לראות בהרג סוג של בידור להמונים. זה היה מזמן, לפני אלף הרוגים. היום נשאר לנו רק החדר האטום של הפחד, שבו אנו מתענגים על תמונות של גוף מרוטש.