אחותי הקטנה חגגה הערב יום הולדת 14. טוב, לא ממש היום אבל החגיגה נדחתה מספר פעמים, בכל פעם מסיבה אחרת. לפני כמה ימים התקשרה אלי האמא המדהימה שלי ושאלה אם אוכל להגיע ביום שישי. היה נראה לי שכן אבל אז התברר שהבוס שלי בנה עלי לסופ"ש ושחרר עובד אחר שהיה אמור להיות אלטרנטיבה לקיומי.
ניסיתי, התאמצתי, התחננתי לקבל שחרור לסוף השבוע אבל תחנוניי נפלו על אזניים ערלות. זין.
לקוראות הקבועות שלי מגיע הסבר. מה זאת אומרת משפחה? הרי רק השבוע כתבתי כאן על הנתק שלי ממשפחתי הביולוגית. Well, אכן משפחתי הביולוגית ניתקה כל קשר איתי אבל לפני מספר שנים פגשתי את משפחתי השניה, משפחתי הנוכחית.
ומעשה שהיה כך היה:
אדם מסויים הזמין אותי לפני קצת יותר מארבע שנים לסופ"ש בביתו, על מנת לדון איתי אודות איזשהו פרוייקט שהוא רצה לשתף בו אותי.
ביום שבת בערב, יצאו הברנש ואשתו לביקור אצל חברים וביקשו ממני להצטרף אליהם. לאחר מספר נסיונות סירוב, הסכמתי להצטרף אליהם. מנומסת שכמותי.
בסלון החברים ישבנו אנחנו והמשפחה. זוג הורים ושלושה ילדים (שתי בנות ובן). הבת הגדולה שישבה לה קודחת מחום, התעלמה כמעט לחלוטין מקיומי והשיחה זרמה בעיקר ביני לבין ההורים.
לאחר מספר שעות של שיחה מעניינת, נפרדנו כידידים ואני חזרתי לביתי שבירושלים.
באותו השבוע נפגעתי בתאונת דרכים. בשכבי בבית החולים הדסה עין-כרם, צלצל לפתע הסלולרי שלי ועל הקו הייתה האמא מאותה משפחת חברים.
- "שמעתי שנפצעת", היא אמרה.
- "כן, שטויות. עד החתונה זה יעבור" עניתי.
- "אנחנו מגיעות לבקר אותך?"
- "מי זה 'אנחנו'?" שאלתי בתדהמה
- "אני ו'דלת' (הבת הגדולה)".
הן הגיעו, היו נחמדות, הביקור הידידותי הסתיים ואני נותרתי שוב, בודד וגלמוד.
משום מה, עקב נפיחות הרגל, לא זיהו הרופאים את חומרת הפציעה (עצמות כף הרגל התרסקו כמעט לחלוטין) וכך, כעבור יומיים שוחררתי לביתי.
למעלה מ-45 דקות נדרשו ממני על מנת לטפס את ארבעת הקומות שהובילו לדירתי וכשהגעתי, צלצל הטלפון ושוב נשמע קולה של אותה אמא פולניה ודאגנית:
- "איך אתה מרגיש?"
- "שוחררתי לפני שעתיים"
- "ומי דואג לך? מי מטפל בך?"
- "אני ילד גדול ואצליח להסתדר", עניתי
- "אתה מגיע להתארח אצלנו עד שתבריא", קבעה
- "??????, מה פתאום! אנחנו בכלל לא מכירים ואני לא מתכוון לנחות עליכם", מחיתי.
- "אין על מה לדבר בכלל. אני בדרך לאסוף אותך", הודיעה וניתקה את הטלפון
לאחר שעה צלצל פעמון הכניסה בדירתי וכשפתחתי אותה, נתקלתי שוב ב'דלת' ובאמא המהממת. 'דלת' פרצה לחדרי, פתחה את ארון הבגדים והחלה לדחוס את בגדיי לתוך תיק גדול שהביאה אתה ועוד לפני שהספקתי לומר משהו שמעתי את הפקודה: "יאללה, הולכים!".
הלכתי.
כעבור כמה ימים התבררה חומרת הפציעה שלי והובלתי אחר כבוד לבית החולים (הפעם לאסף הרופא), שם טיפלו בי באמצעות סכינים שונים ומשונים וכעבור שני ניתוחים ואשפוז ממושך ומעצבן, הגיעה עת השחרור ושוב אותה האמא הודיעה לי: "אין על מה לדבר. אתה מגיע לגור אצלנו עד שתוכל לעמוד על הרגליים". כבר ידעתי שאין טעם למחות, מה גם שבאמת הרגשתי נורא ולא היו לי יותר מידי אפשרויות בחירה וכך, הצטרפתי למשפחה הנפלאה הזו, אצלם התגוררתי ברציפות כחמישה חודשים.
מאז עזבתי, אני חוזר אליהם לסופי שבוע. לפעמים חולפים להם כמה שבועות בהם אני נותן להם להתגעגע אלי ואז הקאמבק שלי מרשים פי כמה. הפעם האחרונה שביקרתי אותם הייתה אך לפני שבועיים אבל עדיין, היה לי מאוד חשוב להיות ביום ההולדת של אחותי הקטנה. באסה.
בפורום 'בחדרי חרדים' שבהייד פארק, עשה היום אחד הכותבים קישור בין הפיגוע בו נהרג מתנחל תושב עלי, לבין מצעד הגאווה שנערך בירושלים וטען כי יש קשר בין הדברים ולמעשה האשים את הצועדים במצעד בכך שבגללם, גרם הקדוש ברוך הוא לפיגוע.
התגובה שלי אליו היא כי אם כל זיון שלי היה גורם לכך שיהיו פחות מתנחלים, הייתי מתאמץ להזדיין יותר.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
