נודדת לבדי

שולחנות עץ רבועים וכסאות משעממים ממלאים את ה'זאל' (אולם הלימודים).
זוגות זוגות, יושבים להם נערי הישיבה, מנדנדים את גבם העקום ועוסקים בסוגיות רבא ואביי.
למתבונן מהצד יכול המחזה להידמות כזירת קרב. כל זוג בנפרד, עושה את הרושם כאילו הם שרויים באמצעו של קרב ענקים. הם צועקים אחד על השני ובתנועות ידיים מבטלים את דברי האחר, מתווכחים ומתדיינים בלהט.

בשלושת פינות האולם יושבים הר"מים (ראשי מתיבתא. אותם אלו שמגישים את השיעורים לשלושת הכיתות) ועונים לשאלות הבחורים.

בתחילת השנה, כבר תפסתי את "השולחן שלי". בפינה הרחוקה של האולם, עם הפנים לכניסה, כך שאוכל לראות כל נכנס ויוצא.
בן הזוג שלי ל'חברותא' היה הטיפוס המשעמם ביותר שניתן היה להעלות על הדעת. ברנש טיפש שמעולם לא מסוגל היה לשבת וללמוד וכל עיסוקו במהלך ה'סדרים' (שעות הלימוד בחברותא) היה להפריע לי בסיפורים שונים ומשונים על בחורות עליהן פינטז ועל מכבי תל אביב...(כדורגל? כדורסל? כדורעף? דוקים? לא זוכר)

בקצה השני של ה'זאל' ישב לו נפתלי. עלם חמודות חכם ושנון, בעל מראה שטני ומושך.
בהתעניינות שלי לגביו לא היה אלמנט מיני (מממ...אולי כן?). אף פעם לא הייתה בינינו מערכת יחסים שהתיימרה להתעלות על ה"שלום-שלום" הנימוסי ועדיין, עיניו הבורקות מיגנטו אותי ובמשך חודשים ארוכים, מצאתי את עצמי מסתכל עליו שוב. ושוב. ושוב.

אין לי מושג מה קורה איתו היום. אני לא יודע אם השטן שהכרתי התברגן והפך להיות חרדי טוב וכנוע.
שלשום נודע לי שבשבוע הבא הוא מתחתן. מזל טוב.