חלפו חודשים מעטים מאז שחזר אחי הבכור משהות של מספר שנים בחו"ל, שלושה דייטים (בליינד-דייט'ס באמצעות שדכנית) והוֹפּ..הברנש מצא את בח"לתו.
עד מהרה נפגשנו משפחות שני הצדדים לארוחת ערב ולהיכרות פורמלית, ובהגיע שעת הוויכוחים בין ההורים על מספר ההזמנות שיוקצו לכל צד, פרשנו שאר האחים והאחיות לעיסוקים צדדיים משלנו.
התחלקנו בינינו. הבנות שוטטו עם אחיותיי, הילדים הקטנים עם אחיי הקטנים והוא – פרש איתי לחדרי הקט והרעוע. הוא היה קטן ממני בשנתיים אבל התפתחותו הפיזית הייתה מהירה משלי. נער נאה, מעניין למדיי וסקרן. מאוד סקרן.
השתרענו על המיטה והתחלנו לפטפט. עברנו יחד על אלבומי התמונות, על אוסף הדיסקים אך ההורים המשיכו להשתעשע בוויכוחיהם ולנו עוד נותר זמן רב לבלות יחד. זו הייתה טעות מצידם להשאיר אותנו, מתבודדים בחופשיות.
השיחה בינינו זרמה בטבעיות ובאותה הטבעיות, החום התחיל להעיק עלינו (תירוץ טוב להוריד את החולצה ולהשאר "רק" עם גופיה וציצית [טלית קטן]). גם השיעמום החל לתת את אותותיו ואפילו חרמנותי התעוררה. כנראה שגם חרמנותו לא נותרה מאחור.
להגנתו הוא יוכל לטעון שאני התחלתי ואני לא מתכוון להכחיש זאת. בהיסוס קל, שלחתי את ידי אל גופייתו על מנת "למשש אותה". רגע קל אחר-כך, הגופיה מצאה את עצמה מעל לאותה יד מהססת. גם בד המכנס החדש שקנתה לו אמו עניין אותי מאוד והוא (כמה נדיב מצידו) אישר לי למשש גם אותו. הבד אכן היה נעים למגע אבל כשרוכסנו איים להתפקע בשל זיקפה מעוררת חשד, העמדתי פני מאבטח בכניסה לקניון והחלטתי לבדוק אם לא מדובר בנשק חם ואכן, הנשק החם עמד במקומו, נכון לפעולה ואני –מתוך אמונה שאכן צריך לפרק את הכוחות המזויינים מנשקם- נכנסתי לפעולה.
תחושת הפעילות בשטח עויין, תחת הסכנה המרחפת וכשקולם של הורינו נשמעים היטב, רק העלו את סף הריגוש של שנינו. זו הייתה הגמירה המהירה ביותר שלי.
(אגב, חזרנו על זה שוב. פעמיים. בשבת חתן (השבת שלפני החתונה) ובשבת שבע ברכות (השבת שאחריה)
קיבלתי מגיא (מלכי הנערץ) רשימת מטלות לשיפור מצב הרוח (את חלקן כבר עשיתי. כל יום, למשל, אני אוכל בלי לספור קלוריות. הגיע הזמן להתחיל לספור) ואני לוקח על עצמי להודיע בכל פוסט, מה המשימה ליום המחרת.
מחר אני מתכוון לנסוע תל אביבה ומשימתי היא:
דו"ח ביצוע יגיע בפוסט הבא.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
