אל תשתמשו בדם של אמי

מאת תמרה שרייבר (הארץ)

מותה של אמי בפיגוע אינו נכס לאומי ואין לספח אותו לתעמולת הכיבוש

ביום ב', 23 בפברואר, צעדו בהאג טובי בחורינו, אוחזים כמגן נגד הצרים על חומתנו בנשק יום הדין: גופות של אזרחים ישראלים. 1,250 שמות, 927 תמונות. כשנתקלתי בפיסת המידע הזאת חוויתי כמה שניות מחניקות של חרדה.

האם גם היא תהיה שם? הייתכן שישלפו את המתה שלי מקברה ויצעידו אותה ברחובות, שאהידית מחייכת, להילחם במלחמת הג'יהאד של ממשלת ישראל? האם הם ירשו לעצמם? חששתי כי ירשו גם ירשו. הרי לא מזמן גיליתי כי מדי שנה מקריאים את שמה ביום הזיכרון לחללי צה"ל. מי שאל אותי בכלל?

השוס הגדול בתוכנית האמנותית בסימפוזיון הגדר היה שלדו החרוך של אוטובוס קו 19 שנפגע בירושלים. האוטובוס הוא גימיק מצוין. במקרה שלי הוא הצליח לפרום את נימי הרגש ולהחזיר אותי עשר שנים אחורנית, לצהרי 6 באפריל 1994, ערב יום השואה (והגבורה), כשאמי, אילנה שרייבר, המתינה לאוטובוס אחר בעפולה. גם שם היה פיצוץ.

ממשלת ישראל ויח"צניה טבעו משוואה דמגוגית חדשה: יש גדר = אין פיגועים, ומעלים על דוכן המאשימים במשפט ראווה מפוברק את נפגעי פעולות האיבה. זהו מהלך מבריק מצד ההגנה: לכו תגידו לאם שכולה, יתום, או אלמן, ש"גדר למניעת טרור" זה רע. איך תסתכלו להם בעיניים, מנפנפים בסטטיסטיקות על 875,600 פלשתינאים שייפגעו קשות מבניית הגדר, על 65% שטחי אדמה חקלאית מנותקת או מופקעת, בתי חולים בלתי נגישים, ומשפחות משני עברי מתרס? כיצד תצביעו לפניהם על כך שחומת בטון בגובה שמונה מטרים יכולה להיקרא "גדר" רק בשיחדש?

לא נעים. נדמה שבאמת אין מה לומר, חוץ אולי מ"אריאל דוז פואה". אנחנו כאן, הם שם, ושלום על ישראל. אבל הביצורים האיתנים הללו מתחילים להיסדק כשמגלים כי לא רק בית הדין בהאג שומר לעצמו את הזכות לקבוע מי מייצג ומי לא, גם בצד הישראלי עושים סלקציה.

במשלחות הרשמיות או החצי רשמיות יהיו רק כאלה שתומכים בעמדות ישראל, אמר סמנכ"ל משרד החוץ לתקשורת גדעון מאיר, כאלה שמוציאים את דיבת ישראל רעה לא חסרים, הוסיף. או במלים אחרות - שמאלנים הם כביסה מלוכלכת, שלא תולים על גדרות. ומה עם שמאלנים שהם גם נפגעי "טרור"? אלה שאינם מתייצבים מאחורי "עמדות ישראל" בנושא החומה, והכיבוש בכלל, אבל מגויסים לסחוב את הפצצה הזאת בהסכמה שבשתיקה?

לא הגשתי בקשה לשריון כרטיס להאג, אבל אני חושדת כי לו הייתי שולחת קורות חיים (ומוות), ומבהירה כי מנקודת מבטי מי שנושאות באחריות ליתמותי הן ממשלות ישראל לדורותיהן, וכי הגדר היא לא תחבושת על פצעי אלא מלח גס, הייתי נמצאת בלתי מתאימה לשירות בחיל התעמולה.

הרי רק משוגעת יכולה להציג משוואה כל כך מופרכת, מינוס ועוד מינוס, כיבוש ועוד חומת אפרטהייד, שווים ים של מוות. מוות הוא הדבר הכי אישי בעולם. האמת האכזרית ביותר, המזדקקת בעת אובדן אדם קרוב, היא שבאבל אתה תמיד לבד. אדם, לא עם.

אינני מיתממת. ברור כי מוות בפיגוע הוא בעל שורשים והשלכות פוליטיות, אבל בישראל, היכן שפוליטיזציה של מוות כזה מקושרת בהכרח עם השאיפה להרחבת מעגל נקמת הדם, אפילו ההתעקשות לנצור את הכאב האישי נהפכה לאידיאולוגיה.

במשך עשר שנים לא ממש יכולתי, או רציתי, להתמודד עם היציאה הזאת מהארון. היום נשברתי. מתברר ששתיקה היא הסכמה, פתק לבן שמתחלק שווה בשווה בין מפלגות שלא אחלום להצביע בעדן בסיוטי הגרועים ביותר. אז הנה, אניח פתק אחר בתיבה: אני נפגעת פעולות איבה, איבדתי אמא למלחמה איומה, מגמתית ומיותרת. מיליוני פלשתינאים עצורים, רעבים, מושפלים או מתים, לא ימלאו את החור הזה שנפער בי. להיפך, כל מוות נוסף בסימביוזת האלימות פותח אותו מחדש. הדם הזה אינו נכס לאומי, שמן שאותו אפשר לטפטף כדי להחליק את גלגלי מכונת הכיבוש. את הטרגדיה שלי אסור לכם לספח.

הכותבת היא עיתונאית