נודדת לבדי

שתי כתבות התפרסמו עלי בשבועות האחרונים. שני כתבות שכל אחת מהן עסקה בתחום ובאספקט שונה בחיי.

שתי הכתבות התפרסמו בסופי שבוע, בעיתונים גדולים ומכובדים.

הכתבה הראשונה נכתבה ע"י כתב, בחור צעיר ו"מגניב" והשניה ע"י כתבת מעט מבוגרת יותר וחכמה (כך לפחות חשבתי) יותר.

בשני הראיונות דיברתי במגדר נשי, בלשון נקבה. שניהם שאלו אותי לקראת הסוף אם העובדה שאני מדברת בנקבה היא "בכוונה" או שזה סתם סלנג. לשניהם עניתי שזה בכוונה.

עד שהתפרסמו הראיונות רעדתי מפחד. בכל זאת, זו תהיה ה"יציאה" הגדולה שלי אך כאמור, כל זה היה עד שהכתבות התפרסמו.

בשתיהן, "תיקן" אותי מישהו ושינה את כל שאמרתי מנקבה לזכר.

בדיעבד אני רותחת מזעם. עד שאזרתי את האומץ...

(...לא זו בלבד שהכתב הראשון לא כתב כפי שרציתי ודיברתי אלא שהוא הלך מיד אח"כ לרכל עלי עם מכרים משותפים שצלצלו אלי ושאלו: "זה נכון מה ששמענו?". כן. זה נכון!)

הוא מגיע. הוא הגיע ואני מתרגשת.

כבר כמה ימים שאני משגעת את החברים שלי ומשתפת אותם באושרי. זה כבר יצא להם מכל החורים והם לא מצליחים להבין על מה ולמה כולי אחוזת התרגשות...

הוא הגיע וכנראה שאפגוש אותו היום.

מה קרה? אסור כבר להתרגש בחיים?

למרות שבאחד העיתונים הגדולים בסוף השבוע האחרון קבעו שאני כבר בת 26, רק בעוד חודש בדיוק (22.4) אתקשש לי ל-23. זה הזמן לערוך רשימת מתנות (לקוראים המכירים אותי, זה לא לגמרי רציני):

·        שלום עולמי

·        ערכת איפור

·        מסביב לעולם ב-80 יום (טיול. לא הספר)

·        חליפה של דורין פרנקפורט

·        כל האוזן השלישית

·        בראד פיט ליום-יומיים

·        תכשיטים. כל מיני. בעיקר זולים כי אני מפחדת לאבד את היקרים

והמתנה הכי גדולה שאני רוצה לשנה שאחרי המומולדת: שהאנשים שאני אוהבת יהיו איתי קצת יותר. אני מתה עליהם והם חסרים שלי בכל שניה שהיא (אתם יודעים מי אתם. חלקכם כאן וחלקכם לא ממש קוראים אותי וחבל)...