ערב טוב, חברים!

תודה רבה שהמלצתם על הפוסט האחרון שלי ותודה על העידוד, התמיכה והתגובות הנחמדות. היה כיף לקרוא הכל והעלתם לי חיוכים ענקיים על הפנים 

במגמת התיאטרון שבה אני לומדת קיבלנו משימה שכוללת כתיבת מונולוג. אחרי שהחלפתי מספר רב (מאוד) של דמויות, החלטתי על דמות מסוימת והתחלתי לכתוב לה מונולוג. היום, לאחר כתיבת שלושה מונולוגים שונים שמבוססים על אותו סיפור, כתבתי את המונולוג האחרון שלי וזה המונולוג שאותו אציג בשבוע הבא. את המונולוג שבחרתי החלטתי לא לפרסם כאן, אבל אני כן רוצה לפרסם כאן את המונולוג הראשון שכתבתי ואני מאוד סקרנית לשמוע חוות דעת ותגובות. אז, הנה זה בא...

"לפני שלוש שנים, כשהייתי בת שבע-עשרה, קיבלתי את רשיון הנהיגה שלי. אחי הקטן רצה שניסע לסיבוב, לא יכולתי לסרב לו. נסענו יחד, הסתובבנו באזור ואחרי רבע שעה חזרנו הביתה. הוא חייך הרבה, הוא היה מאושר. פניתי לכיוון הבית שלנו ופתאום משום מקום הגיעה משאית. היא נכנסה בנו מהצד. מהצד של אחי. הוא נהרג במקום.

אני נפגעתי, אבל שרדתי. ההורים שלי כעסו עליי והאשימו אותי, נכנסתי לדיכאון. התחלתי לעשן. הפסקתי לאכול. ירדתי במשקל ועדיין לא אכלתי שום דבר. אף אחד לא שם לב למה שעובר עליי, חברות שלי עזבו אותי לאחר התאונה וההורים שלי התעלמו מקיומי. מאז אני מסתובבת רוב הזמן.

פעם בשנה אני מגיעה לכאן, לספסל. זה היה המקום שלנו, היינו יושבים ומדברים. שעות! שעות היינו יושבים כאן... מדברים על הכל, צוחקים על העולם. לא היה אף אחד בעולם מלבדנו. זו השנה השלישית שאני מגיעה לכאן, אני מרגישה כאן יותר טוב מאשר בקבר שלו. קבר זה סופי מדי, עדיין לא עיכלתי את זה.

הוא היה רק ילד, הוא היה רק בן תשע."

זה המונולוג הראשוני שכתבתי ועליו מתבססים המונולוגים שהגיעו אחריו. הסיפור הוא אותו סיפור בשאר המונולוגים, פשוט מזוויות שונות ודרכים שונות שבהן מספרים אותו. בסופו של דבר, אני מאוד מרוצה מהבחירה הסופית שלי ואולי אפרסם בבלוג את המונולוג הזה לאחר שאציג אותו.

אשמח לדעת מה אתם חושבים

לילה טוב וחלומות קסומים,

יָלְדָה קְטַנָּה אַחַת.