מה שבראש שלי

2:25

אני יושבת וכותבת בבית החייל בחדר המחשבים.

ממש מוזר לי ואני מרגישה צורך לכתוב על כל מה שעובר עליי, או לפחות לנסות לעשות קצת סדר במחשבות שלי.

אתמול אבא התקשר אלי בשעה 9:20 בערך לבית החייל וממש צעק עלי. נרתעתי ולא ממש הגבתי לו, רק הקשבתי.הוא אמר הרבה דברים נכונים וקשים, אני חושבת שזה עזר לי לשפוך עוד קצת אור על המערכת יחסים שלו ושל אמא. מרגיש לי כאילו הוא יודע את הטוב יותר ואחרי העבודה שהוא עשה על עצמו בקיץ הזה הוא הבין שזה לא עושה לאף אחד שטוב שהוא אומר את זה, אבל אתמול זה קצת התרופף לו. עצבן אותו שלא עמדתי במילה שלי, והוא אמר לי בעצמו - שזה בסדר גמור שאחשוב שאבא שלי עושה הר מעכבר. אמרתי לו אתמול שאתקשר אליו כשאגיע בערב לבית החייל. הוא לא מרגיש טוב מיום רביעי, ואתמול הוא הרגיש עוד פחות טוב, יצאתי בסביבות שבע. הוא אמר לי שהוא היה לחוץ וממש דאוג, שהרי הייתי צריכה ללכת לתחנה המרכזית בלילה ומשם לעלות על מונית שירות וזה לא דבר בטוח בעיניו - כך אני הבנתי ממנו. מה שתכלס נכון, זה באמת לא בטוח. 

אני חושבת שהדבר שהכי הפריע לי זה שלא באמת ציפיתי ממנו לכזאת דאגה, כמות הרגשות שהוא הפגין כלפי היתה לי ממש מוזרה. בנוסף, הוא אמר לי שהוא לא  מצפה ממני לכלום, הוא אמר לי שהוא יודע את המצב שלי, שהוא מבין. אבל הוא כן נפגע - הוא לא אמר שהוא לא יפגע, ואיך הוא יכול להבטיח את זה לעצמו.

הוא נקשר אלי וזה מוזר לי, הוא דואג לי, הוא רוצה להשפיע על חיי, שנדבר שנכיר.

אני לא בטוחה שאני רוצה דמות כזו בחיים שלי, אני לא באמת מבינה מה אני רוצה מעצמי. כשהייתי במכינה אז קבעו לי מסגרת, רציתי בה אז שיתפתי איתה פעולה, לאחר המכינה לא ממש היתה לי מסגרת וזה די חירפן אותי. ועכשיו בצבא, בעקרון יש לי מסגרת, יש לי מסגרת במשך שבוע שלם, שבועיים ליתר דיוק, אבל בסופ"ש אני צריכה לקבוע לעצמי את המסגרת, זו השורה התחתונה.

אני כבר לא ילדה קטנה, אני צריכה לעשות חושבים ולהבין ביני לבין עצמי מה טוב לי. אני לא חושבת שבית החייל זו באמת אופציה, נכון שנחמד שיש לי חדר, טלביזיה וחדר מחשבים, אבל כל המקום הזה מרגיש מלאכותי, בורו לי שעצם העובדה שזה מרגיש כך זו תוצאה של כמה גורמים מביניהם: העובדה שאני חדשה פה ועוד צריכה להתרגל, והעובדה שאני לא באמת מאפשרת למקום הזה להוות תחליף למקום מכיל כלשהו.

אני חושבת שהרבה זמן לא באמת כתבתי כי זה קשה, זה מאמת אותי עם הרגשות שלי, בעצם סוג של " שם לי מראה לעצמי" וזה לא פשוט. לא סתם אנחנו לא אוהבים מראות - זה מראה לנו את הכול. את כל מה שאנחנו לא רוצים לראות.

לאורך השנים אבא שם הרבה מראות לאמא, הוא כן ניסה לעזור לה. אבל זו לא באמת עזרה אם הצד השני לא רוצה בכך, זה סתם אלים. אני לא יודעת אם הוא בגד או לא בגד באמא, הוא אומר שלא ואני רוצה להאמין בכך, אבל אין וודאיות. אני לא צריכה להעסיק את עצמי בכך. מאיפה יש לאמא כ"כ הרבה עובדות ומסמכים. היא לא ראתה כלום אבל אנשים דיברו - האם אני צריכה להסתמך על כך, להאמין לה. אני יודעת שאני צריכה מוחשיות, אחרת זה לא עובד בשבילי.

אני מבולבלת, מה חדש.

יש לאבא דירה בגודל חדר וחצי בשכונת התקווה, אני יודעת שזה המקום בשבילי, לפחות לבנתיים.

זה יהיה המקום שלי, אם אחליט שהוא יהיה כך. אם אקבל אותו, אשתף אותו ברגשות שלי. זה לא עוזר לי להדחיק רגשות. זה סתם מבלבל ומעיק ומכביד. זה לא נכון שאין לי את מי לשתף, אני בוחרת לא לשתף אף אחד. ולמה?

כי אני מפחדת להיפגע. כי אני לא בוטחת. אבא אמר לי להפנות את זה לעצמי, והנה התשובה.

אני לא בוטחת בעצמי, בזיכרון שלי, במה שנזכרתי בו, כי אני רוצה שהעובדה שנזכרתי לפני שלושה חודשים בכך שסבא שלי התעלל בי מינית בגיל שבע, תימחק.

כי זה מערער הכול, כי אני לא באמת מטפלת בעצמי ומתחרפנת מזה.

אני מדחיקה, אני מדחיקה טוב מאוד, אבל זה לא עוזר לי בכלום, וככל שאמשיך להדחיק הפלונטר, הסיבוך, ימשיך.

הוא ביקש לדבר איתי ועכשיו כבר רבע לשלוש. אני מתחתי את הזמן בכוונה, כמו גומי, רק לא להתמודד, רק לברוח. ממי ממה? 

מעצמי.

 ובמה זה  מועיל לי? 

בכלום.

 אבל משום מה זה נותן לי תחושת שליטה מזויפת. כאילו שהכולך בסדר, ויש לי כוח מסוים כי אני בוחרת :"הבחירה החופשית" כן..

אבל כשאתה בוחר לא נכון, אתה מדרדר את עצמך, מקשה על עצמך ומרחיק את עצמך מהאמת.

אין לי הרבה מילים מיותרות, אני הכי בעד מנטרות ועזרה עצמית.

אני יודעת שאני מסוגלת ויכולה, אי פשוט צריכה להחליט, זה לא מסובך, להחליט.

ברגע שהחלטת, הכול יזרום, כי הדבר הכי קשה כבר מאחוריך.

ואבא הראה לי טקסט - הפחד - שברגע שאתה מחליט, הפחד לא מהווה כל מכשול, כי החלטת, ואני לא זוכרת במדויק את הרעיון המרכזי, אבל השורה התחתונה היא שהפחד הוא כלום ורק צריך להעז.

פשוט לא

שבת שלום והמון הצלחה בהכול.