מה שבראש שלי

09:33

אתמול שלחת לי הודעה בוואטסאפ, שיש קליטה, ואם אני יכולה לדבר.

 עניתי לך שכן, כחלק ממדיניות החסכנות שלי בהודעות כלפיך. בדיעבד מוזר לי ששאלת את זה. 

האם אתה מבין איך אני מרגישה, יש לך שמץ? מעניין לחשוב על זה.

חיכיתי לך חצי שעה, לא התקשרת, אז הלכתי לישון. עכשיו אני מבינה שהסקתי שאתה עסוק בדברים אחרים, והעדפתי 'לא להפריע'. הנקודה היא שכשאני שמה אותי בצד, בעוד אתה אומר שאתה יכול ליצור קשר. אני כועסת.

עד שאתה בוחר ליזום קשר, ועוד שיחה, שזה משהו משהו - אני מכניסה את האגו שלי לעניין.

ומתחילה לשחק משחקים.

הבוקר התעוררתי וראיתי הודעה ששואלת מה איתי, ושחבל שלא התקשרתי.

כמובן שבחרתי להתעצבן. שזה בכלל לא מובן מאליו. הדבר הראשון שעלה לי בראש זה - האשמה כלפי הצד השני.

משהו בסגנון - עד שאתה מפנה לי זמן לשיחה, אתה לא טורח להתקשר.

בתכלס יש פה אחריות של שנינו. נכון שניסיתי ליצור איתך קשר בעבר, ולא היית זמין או עסוק, וזה ביאס אותי.

כנראה שהחלטתי להיכוות מזה, פעולה שממש לא משרתת אותי, או את הקשר שלנו.

 אני תמיד צריכה להמשיך לנסות, עד שאקבל פידבק שלילי, ואבין שאנחנו כבר לא חושבים אותו הדבר לגבי הזוגיות.

 בתכלס, מרגיש לי שדי התערבלתי עם עצמי. נכנסתי לערב הקרנת סרט, והרצתי כל מיני גלילים.

אם יש לך ספק, אתה כל כך חשוב לי שקשה לתאר. והמרחק מתבל את הגעגוע והרגש.

עברתי אחורה בוואטסאפ, לבדוק איך התקשורת שלנו עובדת, מלבד איזה 3 ימים בין ה17.9-20.9, דאגת בכל יום לשלוח לי הודעה. 

תמונות, שיתוף חוויות, משפט - של דאגה כלפי.

אני אמורה לנשום לרווחה, להנות ולחוש הכי נאהבת שיש, ובמקום, אני בוחרת להסתכל על הצד השלילי בכוס.

זו בחירה שלי :)

מצחיק שכך אני בוחרת למלא את היום יום שלי. בהשתוקקות אליך.

זה משפט שקרי. אני עושה המון, מבלה המון, נפגשת עם המון אנשים.

ואלי זה לא משפט שקרי, כי שני אלו יכולים להתקיים ביחד.

עכשיו זה הזמן שלי, לחשוב, לגדול ולצמוח. אני גודלת בצעדי ענק.

כאבי גדילה זה ידוע, זה רק כאב, זה רק פחד. 

אני נושמת עמוק, ומחליטה להינות.

09:43