מה שבראש שלי

אלוהים, למה תמיד קוראים לך כשנמצאים במצוקה, לך או זורקים ג'יזס לאוויר, סתם כך, כמו קריאת תבוסה.

למה קוראים לך אם אתה בכלל לא שם, ואם היית אתה חושב שהיית עוזר? לי לא נראה כך. בהתחשב בהיגיון הבריא שלי עד כה, אני בעצם מפנה את השאלות האלו לעצמי. או לגורל? הרי אין לי אף אחד מלבד עצמי, עצוב כמה שאמא שלי אטומה ואני באמת כל כך מבולבלת מהמצב בבית. אני יודעת שהוא מעט חריג, אבל ההתנהגות של כולם גורמת לי לחשוב שזו אני הפגומה. יש התעלמות כללית מהכול וזה ממש מעצבן. אמא שלי הרגע אמרה, ואני מצטטת מחוץ להקשר " אני לא מקשיבה לאף אחד". אני יודעת שזה שגוי לפרש מחוץ להקשר(אמרתי לה שהיא לא מטפלת באח שלי הבינוני) אבל, ממה שאני מבינה, אם זו דרך ההתמודדות שלה, לא להקשיב לאף אחד ולעשות את מה שהיא רואה לנכון היא מפספסת המון. יש המון תחומים שכל אדם יכול להיוועץ בהם, להיעזר ברצונם הטוב של מכריו.

וחבל שכך.

אני באמת מרגישה פגומה, שלשום היא רצתה לדבר איתי כשכביכול נרגעתי, אך לא הסכמתי לשמוע אותה. קראתי לידיד שלי וישבנו בקרבת הבית. הוא אמר לי שאני חיה בסביבה עויינת ושיש לי שתי אפשרויות, האפשרות הראשונה הנה להמשיך כך ולא לפתוח תיק לאחי, ובעוד 3 וחצי שנים לבזבז את כל הכסף שחסכתי מהצבא בניסיון לתקן את הנזק שנגרם לי בבית, ע"י טיפולים פסיכולוגיים מרובים, דבר שייקח יותר זמן ממה שאחשוב ויהיה קשה לפתירה, וכן יבזבז ממון רב.

האפשרות השניה היא לפתוח לו תיק - וכן לעצמי, עצם הפניה למשטרה אך בשלי רק יהיה כתוב שהותקפתי ע"י אחי, לעזוב את הבית ולהתגורר אצל סבתא- אמרתי לו שאני לא מרגישה בטוחה עם אבא. ולהתחיל את החיים שלי עכשיו, להמשיך לטפל בעצמי ע"י המפגשים הפסיכולוגיים השבועיים ולהתרחק מהבלאגן שפה. לא כ"כ מדהים אך גם הפסיכולוגית תקופה ארוכה רוצה שאצא מהבית.

אני שומעת את הטיעון ומנקודת מבט מנותק, זה נשמע ונראה כ"כ הגיוני, אך קשה לי כ"כ להתנתק מהרגש.

אני לא רוצה לעזוב את הבית, גם במחשבה מפגרת לחלוטין שאיכשהו המצב ישוב לקדמותו, ואני אומרת זו בידיעה מוחלטת על כך שגם ה"ישוב לקדמותו" שאני רוצה, אף פעם לא היה קיים. משום שלפני זה הייתי די עמוק באנה, מנוטרלת ע"י עצמי, מדוכאת מעט, זומבי. כעת המצב טוב בהרבה ורע בהרבה, יחי האיזון?

אני מבינה בהחלט שזה לא בסדר שכל היום אח שלי צורח עלי ומקלל אותי, שזה לא הגיוני שאמא שלי חושבת שהדרך הטובה ביותר לטפל בזה היא לתת לנו לפתור את זה בעצמנו, שכל היום הוא מחפש דרכים קטנות להפוך את יומי לטוב יותר, שכשהוא מתעצבן ואני ליד, זה בד"כ לא ייגמר טוב.

אבל ובישביל זה אבל די גדול, למרות שאני יודעת שהוא תירוץ-

הוא בדיוק עבר ל4 יח"ל, מה שלא אומר הרבה , אבל בעיני זה נראה כמו שהוא עובד על עצמו ומנסה להשתפר - וגם מצליח. אם אפתח לו תיק זה יפגום בזה, ברגע שאמרתי את זה אתמול הידיד שלי באמת לא ידע מה לעשות איתי, הוא הבין שהוא לא יכול לעזור לי כי אני לא רוצה לעזור לעצמי. הוא אמר לי משהו בסגנון שהוא לא באמת מתקדם וכי לא יכול להיות שזה בא על חשבוני.

ואני באמת מבינה את זה. שזה לא בסדר. אטבלך לא מוכנה לעשות עם זה כלום בשביל לעזור לעצמי, כי לא מגיע לי עזרה, טוב, תמיכה, אהדה, שיתוף, וכיוצא בזה.

וכמובן שעם גישה כזו שלילית איך אני יכולה לצפות שהדברים ישתנו הלא כן? הרי החיים מובלים ע"י קארמה מסוימת, ועד כמה שקשה לי להאמין בכך, ישנם מידי פעמים רגעים מועטים המזכירים לי זאת.

הבעיה היא שכל הרגשות, מחשבות, תכנונים השליליים קבורים די עמוק בפנים, מסתתרים מאחורי קיר איתן או בונקר בתת מודע שלי, ומידי פעם יוצאים החוצה.

אני חייבת להודות שעל אף שזהו פתרון מפגר בהחלט, הדחקה שלי כן עובדת וזה מתיש, אני מרגישה כל כך מרוקנת, אני רוצה לבכות ולישון ולהעביר כך כמה שעות טובות מחיי, לפחות עכשיו. אך אין באפשרותי לעשות כך. אני חייבת לקחת אחריות ולהתמודד, לא לחזור לישון לאחר שקמתי היום בשבע ועשרים- למזלי ישנתי הלילה תשע שעות, לאחר יומיים של שמונה ביחד, כי החלטתי לנצל את השהות בבית, וכעת אני משלמת על כך.

אני חייבת להתמודד, כי אין מישהו אחר, כי אני לבדי, כי אם לא תמודד לא יקרה כלום, או שאפול חזק ומהיר, או שניהם במקביל.

בתחילת השיחה שלנו אתמול הוא אמר לי בחצי רצינות שאני צריכה סטוץ, להתנער ולנקות את הראש, כנראה שזה נכנס לי לתת מודע גם כן.

נפגשנו בשבע שלשום, נפרדנו בעשר או אחת עשרה, הוא דאג שאקח כדור כי רקותיי היו על סף התפוצצות- כנראה עוד סימפטום פסיכוסמטי, ואשתה מים, המליץ שאתקלח ואלך לישון ויצא. אני מקווה שהוא נהנה, הרי ערב העצמאות אמור  להיות מאורע כיפי.

אני חזרתי לחדרי, שוחחתי דקה או שתיים עם חברה ויצאתי לבימה שבפארק הלאומי, לא מצאתי אותה כי לא היתה לה קליטה, אף פגשתי בבחור כלשהו שהעביר כמה דק' מזמני, לאחר מכן פגשתי לרגע באימי, ומזווית עיני ראיתי חבורה מהתיכון, הצטרפתי אליהם והיה חביב, ביניהם היה גם את זה שכנראה כביכול היינו חברים מספט' עד ינואר, כביכול, כי זה היה די רחוק ממערכת זוגית. אני לא יודעת למה אבל היה משהו, סתם שיחקתי בו, השתעממתי וירדתי בחזרה למטה. היינו חבורה של 13 בבית שלו. הזוי אך זו היתה הפעם הראשונה שראיתי את החדר שלו, נשארנו עד חמש, התפזרנו בנגלות ולאחר מכן התקמבנו חמש במכונית, כשאחד הבחורים ליווה אותי הביתה, התחלקנו בסיגריה ובעשן, ואז השני חזר, הם הסיעו אותי הביתה ועליתי לישון לארבע שעות.

אז הנה שני סטוצים, אחד רק נשיקה, האחד מעט יותר. שום סיפוק, היה כיף.

למרות שאני די בטוחה שמטרתם אינה סיפוק, היתה תקופה שהשתמשתי בכלי זה. זו לא דרך חכמה להתמודד עם דברים, אך מי אמר שאני כזאת?

היום בבוקר היה לי דחף לא מובן לספר לידיד שהשלמתי את כסת הסטוצים, במין נימה חצי מרירה וחיוך חצי עצוב. אך זהו דחף מיותר, מקווה שלא אתפתה אליו מאוחר יותר.

משום מה אני חייבת לקבל את ה"וי" שלי, כל כך פתטי מצידי.

בשעה שלוש וחצי אני אמורה להיות בשער יפו, ליד מגדל דויוד, עוד לא ארזתי את התיק יהיה זה חכם לפרוש מכתיבתי ולהתחיל להתארגן.

בדיוק כשהתחלתי להקליד את השורה אמא באה, ובדרכה העדינה העירה לי על השעה- "עופי מהמחשב ותצמאי לתחנה המרכזית כי עם חושי ההתמצאות שלך".. משהו שלא הקשבתי . זה כיף, כל הנימה החריפה הזו, וכמות העצמבים התמידיים ששוררים פה, אני חושבת שעדיף לי לארגן את התיק עכשיו וישר לצאת לירושליים, להסתובב שם מעט, לנקות את הראש.

מקווה שאוציא את זה לפועל.

 סופ"ש נעים.

 זה די מעצבן שמאתמול הוא מדבר אלי בטון אדנותי, מסרב להכיר בעובדה שהמשחק נגמר, מנדנד לי בהודעות טקסט. מעניין מתי ייתש כוחי, אני בהחלט סובלנית עימו. זה שכביכול היה חבר שלי. אני באמת לא מבינה מה עשינו יחד, הוא שיעמם אותי, ואלוהים איזו פלצנית אני נשמעת, יאק, אפשר לחשוב שאני כזו מציאה =).

אני  מקונננת. הרוב על עצמי, אני מתייפחת מכול הלב, וצעקתי מקוטעת, מלאת שברים. קרועה.

אני נשמעת כאילו התנקשו בחיי כל משפחתי, והצעקות ההיסטריות של "מטומטמת" בקולי קולות לא מעידות על שפיותי.

איך קוראים לכך אני לא יודעת.

בתחילה ידעתי לקרוא לזה התעלמות, או שיטת חינוך שונה, כעת אין לי מילים, אין לי שם.

הוא תמיד מקלל אותי קללות של אספסוף, קללות רצחניות ובי נשבעתי כי אינני מגזימה. תנועות מגונות גם כן מתלוות לטקס הנ"ל. ומכות. זה התחיל מזריקת דברים פשוטים כגון בקבוקים ריקים, כריות, מגבות, גולות, גושי פלסטלינה, סטיקלייטים. כולם פגעו, כולם הכאיבו, כולם צרבו בתוכי השפלה.

זה המשיך בדחיפות, דחיפות כוחניות, מלאות כוונה, זעם עצור המשוחרר כלפי האדם הלא נכון. דחיפות המנתקות את רגלי מהריצפה ומעיפות אותי הלאה כמטר ויותר, הגורמות לי להשתפשף על הריצפה, להיתקל בחפצים, להיזרק אל עבר ארונות וקירות.

והיום, הוא העיף אותי מהספה והתגוננתי בבעיטות, הוא שלח אגרופים, הם לא פגעו, אך המצב המשפיל הפגיע, קרע בי משהו.

אחר כך, רועדת מעצבים וצורחת בקולי קולות, למה את לא עושה כלום? הוא מרביץ לי, למה את לא עושה כלום. צרחות שקורעות לי את הגרון. קולי וכולי רועדים מעצבים. 

עליתי על הספה בכוונה להרביץ לו, אך משהו עצר אותי בדקה ה90, הוא לא עצר, הוא דחף אותי, אל עבר הרצפה, בה הראש נחבט, כאב ועדיין כואב, והכול מעט סחרחר.

אני זועקת זעקות אימה, לא מציאותיות לתרחיש שקרה, הוטלתי שם בוכיה על השטיח וצרחתי כדקה, היא לעומת זאת הלכה להחליף איתו מילה, במוחי זה :" כל הכבוד, הצלחת, שברת אותה". לצערי אני יודעת שזה היה :" הגזמת, אל תצא מהחדר".

היא התקרבה אליי, בעת אני באותה תנועה, כורעת באותה תנועה, שוכבת מבכה.

מושיטה יד. אני מזדקפת בבת אחת ומתחילה לצרוח עליה בטירוף חושים, למה רק עמדת למה לא עשית כלום. 

מטומטמת, זו המילה היחידה שקפצה לי לראש, מטומטמת, צרחות נוראיות, חוזרות ונישנות של אותה המילה, שלא מביע כלום, אף לא שבב מההרגשה שלי עכשיו.

בגידה.

השפלה.

חוסר אונים.

טירוף.

המוון מילים דרמטיות שיכלו להתאים למצב הזה, המצב הלא פשוט הזה.

ואח שלי מחוץ לדלת :" טפי סוכה בלייאט, כלבה היא כלבה היא כלבההה".

ואני ממשיכה למרר בבכי, חשה כה נבגדת. היא בסלון צופה בטקס בטלוויזיה. החלון שלי מעט פתוח. החלונות בכל הבית מעט פתוחים. כולם שמעו. 

אני רוצה שישמעו, אני רוצה ולא אכפת לי מהם בכלל.

כ"כ רעדתי, צרחתי בזעם. הסתובבתי, קפצתי ורעדתי. וכלום.

היא ישבה על הספה מאובנת צופה בטקס. אני רעדתי מאחוריה וצרחתי לה באוזן :" מטומטמת, מטומטמת, אטומה, מטומטמת, אטומה". שוב ושוב ושוב.

וכרגע הוא ממשיך לקלל אותי והיא יורה לו בקול עוקצני :" סתום את הפה שלך".

ועודני בחדר, צורחת, מוציאה את כול הגרון, משותקת מהרגשות שלי ורועדת.

מקום כלשהו מבין כעת שאין לי מקום בבית הזה. מקום אחר מדחיק. נשבעת שברגע בו הוטחתי בריצפה חשבתי בחצי השלמה, "זה מגיע לך כלבה".

רק היום היא חיבקה אותי בקניות, לא החזרתי חיבוק, זה הרגיש זר.

ובעוד כמה דקות

" תסתמי יא פוסתמה תסתמייייייייי" - אח שלי צורח מהמסדרון. אמא שותקת. וגם אם לא, היא בלתי נשמעת.

ובעוד כמה דקות, כשאצליח לבסוף להרגיע את עצמי והצרחות המשוגעות הללו ידמו. היא תחכה חמש או עשר דק' הפעם, בגלל האינטינסביות. תבוא ותשאל "נרגעת?"

כשהשתוללתי מקודם בסלון, עלתה בי ליחה, המון. צרחתי על שניהם שבא לי לירוק עליהם. וריסנתי את עצמי, וירקתי בכיור. 

אני רוצה להרוס אותם, אבל קודם וברגש הרבה יותר חזק, אני להרוס את עצמי, לפגוע בעצמי. כי מגיע לי. מגיע לי כל הרע והקושי, המכות, חוסר ההתייחסות, חוסר האמון, חוסר האכפיות. מגיע לי. מגיע לי שיהיה לי חרא, רק על דבר אחד אני לא מצליחה לענות, למה?

והכול כי רציתי לשמוע את הטקס על 10. אני עדיין רועדת. אפילו הסכמתי להגביר בשירים ל14. זה באמת גבוהה, הם פשוט כל הזמן צועקים.

מגיע לך כלבה, תפנימי. לא סתם הוא קורא לך ככה כל היום. כלבה סוכה בלייאט.

אמא נכנסה. היא תירגעי, אני בצרחות של אדם שתמוהה העובדה מדוע הוא לא מאושפז תעופי מפה, תעופי לי מהעיניים, תעופי לי מהעיניים. ומסננת בשקט בעודי אוחזת בראשי, אני בחיים לא רוצה לראות אותך יותר. רציתי  לצעוק לה  תמשיכי לעמוד בצד, אבל שתקתי והיא תמשיכי, תמשיכי לצרוח.

אני רוצה להתרוקן, להרגיש כמו קליפה. ולא את כל העצור שבתוכי שיוצא בצרחות הפרא האלו עכשיו.

לא בצרחות הפרא האלו, לא עכשיו, לא בכלל. אני רוצה להתפרק מבפנים, לאט, להתפורר. אני רוצה להישאר קליפה.

ודווקא היום הסתפרתי, עשיתי פוני, מוזר אך נחמד.

לא מגיע לקליפה ריקה. כלבה סוכה בלייאט.

כלבה.

לא מגיע לך טוב.

מגיע לך לסבול.

מגיע לך.

תמשיכי לצרוח כמו בהמה, זה מה שאת.

פרה, בהמה, עלובה. תמשיכי. 

הכאב לא באמת יצא, לא ייעלם, בהמה מסריחה, חסרת חינוך, בורה. ומה יעזור אם אוציא את כל השנאה העצמית? כלום.

אשאר אותה אחת. 

אותה חיה פצועה, מדממת.

והיא כבר בטלפון הנייד. "עזבי אותה, בנימה חיובית כלשהי, היא כל הזמן באינטרנט".

באה רק כדי לסגור לי את החלון, ולהמשיך לדווח, על הדבר. הפגע רע. הטעות שלה. הרי ככה היא אמרה.

הצרחות קורעות לי את הגרון ואני לא מפסיקה, הגרון תכף יתחיל לשרוף. ולחשוב שרק אתמול שרתי בקול של כמעט מלאך, בטקס ייצוגי, ריגשתי והבעתי את עצמי.

שטויות, הכול מסיכה, זו אני האמיתית, הזוהמה.

מטונפת. תמשיכי לצרוח כמו בהמה.

בהמה מססריחה. בהמה מסריחה. בהמה מסריחה.

מדהים האיפוק המדומה בתחילה, כולי רועדת ממני, הטינופת הזוהמה. 

איזו צבועה אני, איך אני מסוגלת להידהם ואף להירתע מאנשים שמשמיצים עצמם, אני בדיוק אותו דבר. אין לי עצמי, אין לי אוויר. אין לי נשימה- נשמה.

אני מרוקנת וכואבת וכלום אחד גדול.

                                                                                                                                                יום אחד גדול. 

והתכוונתי בכלל לכתוב יום עצמאות שמח, כתבתי מבלי לראות. מעט מבדח.

ויצאתי לחדש את הספקת הטישו שלי, אני שומעת אותה ממשיכה לסנן לו תסתום את הפה, ומציעה לי רוצה כוס תה, בשקט, רוצה כוס תה. ואני עונה לה, עזבי אותי, אני לא רוצה לראות אותך. בקול סדוק. כמו צעקותי, רק שהן נשמעו יותר כשבירות שובר.