כל חיי הייתי תמימה, הייתי הילדה הטובה. אפשר לומר שבמהלך השנים למדתי איך לשרוד כי נפלתי לסיטואציות קשות נורא שילדה טובה לא הייתה יכולה להתמודד איתן, ומצד אחד אני שמחה שהפכתי לכזאת כדי לדעת איך להסתדר ולשרוד טוב בחיים אבל מצד שני.. זה נוראי כי איבדתי כל צל של תמימות, ואני לא חושבת שזה בהכרח טוב להיות הבנאדם שיודע הכל, הרי אם אתה יודע הכל אתה תשתגע, אם אתה לא יודע את הכל אתה חי בצורה נורמטיבית. וצריך לראות את זה ככה כי העולם בנוי בצורה שאתה לא צריך לדעת הכל. ואם כן תדע אתה תסתבך. ואני רציתי לדעת הכל, טעות. 
אני מתחרטת על כ"כ הרבה דברים שעשיתי, אלו שבנו אותי לשורדת שאני היום.
ואיך זה מרגיש לשרוד? והאם צריך להיות תמים או לא? והאם להתנזר מסקס עד החתונה? בערב זה היה מקובל.
הלוואי והייתי נולדת שני דורות אחורה, זה נראה לי כ"כ חינוכי, ערכי, מוסרי,  כשאהבה הייתה באמת אהבה, כשבחור היה מחפש מישהי זה היה לכל החיים, לאשתו, ולא סידור מרגש ללילות הקרובים.
להיות תמים זה אומר לא לדעת הכל, לא להתנסות בהכל.

ואם אני רוצה להיות תמימה? כן. אבל אין להשיב את הגלגל לאחור, לא?
ואם אני שמחה על מי שאני היום? לא. אבל אני לומדת להכיר את עצמי מחדש כל יום כדי שאני אוכל להתרגל לעצמי.

האם אי פעם שיקרתי? כן. לא סתם, אפילו המצאתי משהו, אני מתחרטת על זה. אני סבלתי בגלל זה. אני ביקשתי סליחה על זה, והחליטו שלא לקבל זאת. בסדר. זכותם. הרי אני זאת שיצאתי רע לא? אני לא יכולה לבוא בדרישה שהן חייבות לשלוח לי. הן הפגועות, לא? למרות שאני זאת שלא ישנה לילות. לפעמים ייסורי מצפון זה דבר שיכול להרוג. יותר גרוע מלב שבור. יותר גרוע מבגידה.
הייתי רוצה שהן יסלחו לי. אבל הן לא. וזה לא משנה אני אעבוד על עצמי ואני אמצא חברות שיקבלו אותי. כבר יש לי כאלו.