בלמ"ס

בום.

הלב קופץ עם הבניין.

בום. בום.

הרגע שבו את ממש יורדת לעומק העניין, שבכל רגע התקרה יכולה להיפתח והזכוכיות יתנפצו, וטיל יכול לפוצץ אותך לאלפי חתיכות.

או אפילו להשאיר אותך שלמה, אבל מתה.

זה לא שההרגשה חדשה לי. בתור צפונית, במלחמת לבנון השניה חוויתי מספיק בומים של הלב עם הבומים של הטילים.

אבל עכשיו כשאני באותה סיטואציה, ובנעליים אחרות לגמרי.

בום. הקפצה.

לא חשבתי שזה יקרה בשירות שלי, ובלי להספיק לעכל, כל המחלקה על הרכבים, נוסעים לאן שאומרים לנו לנסוע.

ברדיו אומרים מלחמה, טילים, חיסול.. בטון הרציני הזה של הקריין, הטון ששמור למלחמות

הקפיצו את כולם, מהדרך הביתה, ממכון הכושר, מריף הדולפינים באילת..

בום.

אני יושבת באולם ספורט. המחלקה מפוזרת.. אני שומעת קולות של צחוק. כולנו צוחקים תמיד.

בום.

אני מנסה לדמיין מה אמא תרגיש אם קצין העיר ידפוק בדלת ויגיד ש

בום. בום.

חלק מהנפילות נשמעות קרובות יותר, חלק רחוקות.

אני יודעת שהאזרחים בדרום מסתגרים עכשיו במקלטים.

אני לא אזרחית. אני מחכה באולם ספורט עם המחלקה שלי לרגע שיגידו לנו - צריכים אתכם עכשיו

ועד אז.. בום. בום. בום.

אני רק רוצה שאמא תישן בשקט.