בלמ"ס

גם הרגע הזה הגיע, ואחרי שנתיים ושמונה בצה"ל, אני חולה.

להיות חולה בצבא זה אחד הדברים היותר משביזים שיכולים לקרות.

הגרון כואב, נזלת בכמויות והראש מתפוצץ.

אבל בבית היתה לי אמא שתטפל בי, ואם היא לא היתה בבית לפחות יכולתי לנוח

לפחות למישהו היה אכפת..

בצבא אני צריכה להילחם על לראות רופא, ולקבל כדורים ואם הב'תים לא רשומים על הנייר הם לא קיימים

אם את לא עולה משימות, חברים שלך טוחנים. ככה זה קרבי

ואם אני חולה ולא מסוגלת לעלות על וסט, כולם פותחים עליי עיניים. עוקצת הם חושבים, אני מכירה את 

הדו פרצופיות שיש לבני האדם. מרחמים עליי שאני כזאת חולה ומסכנה ובראש חושבים שאני חלשת אופי, כי מבחינת

לוחם להיות חזק זה לשים זין על הבריאות שלך, להמשיך כשאתה לא יכול יותר עד שתקרוס. אז אתה גבר. 

ואני לא גבר, ואני לא מסוגלת להמשיך מעבר לקצה גבול היכולת שלי. כשהראש שלי מתפוצץ מכאבים אני לא מסוגלת

לעלות על וסט ולצאת לסיור 8 שעות.

אני שונאת את זה שלאף אחד לא אכפת. אני שוכבת במיטה, לא ישנה כל הלילה כי כואב לי ואני מזיעה כאילו רצתי מרתון

מרגישה קצת כמו התמונה בראש הבלוג שלי

ומה שחשוב למפקדים זה אם אני מרגישה מספיק טוב כדי לעלות שוב משימות. זה שלא אכלתי כבר יומיים לא מעניין אותם.

אחרי יומיים המיטה שלי מסריחה מזיעה והריח הזה של מחלה

אין לי כוח לזוז, המ"כ שלי מתקשר- "את בב'תים? כתובים? לא משנה, בואי תעזרי שניה, זה לא משימה קשה."

אני הולכת לעזור לו למגלר צלמים, חבל שלא התעטשתי ומילאתי את כל האקילות בנזלת.

ניצלתי את ההזדמנות אם אני כבר עומדת על הרגליים, והוצאתי את המצעים שלי להתאוורר.

אני חוזרת לחדר וחברה מתלוננת שהשארתי את הדלת פתוחה והיא לא מצליחה להירדם. סליחה. סגרתי.

אני רוצה הביתה. שאמא תביא לי תה חם עם דבש ואפילו את התרופת סבתא המגעילה הזאת עם הבצל..

אולי אני נשמעת מפונקת, אבל בתוך המסגרת הצבאית האפורה והמגעילה הזאת הכל מרגיש מנוכר יותר.

כל ההיררכיה הזאת, הדרגות, היחס לחיילים.. 'את חייבת'.. 'בפקודה'.. אני לא יכולה לסבול את זה שנלקח ממני החופש לשלוט בעצמי

אני מוקפת בחסרי פנים שאומרים לי מה לעשות, סגורה במוצב בגבול ירדן ואני לא יכולה לקום ולברוח.

אני מספר אישי במערכת שאי אפשר לברוח ממנה. תמיד ידרשו ממך לתת עוד, בלי להעריך את מה שאת כבר נותנת מעצמך

אני יכולה בשניה להחליט שנמאס לי ובשביל מה אני צריכה לעשות 3 שנים? לוחמת? מה אני גבר? למה לי לסבול עוד?

לתת את עצמי למערכת שלא אכפת לה ממני? שכשאת נופלת היא גם תדרוך עלייך?

בזמן האחרון יותר מידי פעמים עובר לי בראש המשפט 'נמאס לי'.