האמת שאני כבר בשלבי ביצוע.
החלטתי שאני מנתקת איתו קשר. עד כמה שאפשר לנתק קשר ממי שהיה עד לא מזמן ידיד טוב מהפלוגה.
אני פשוט לא מצליחה
לא מצליחה להישאר ידידה בלי כל המחשבות האלה..
בלי לרצות
ואני לא יכולה לקבל אותו.
אז הפיתרון היחיד שיעשה לי טוב זה פשוט להתנתק לגמרי.
נמאס לי לשבת איתו ולצחוק ולהעמיד פנים שהכל בסדר
נמאס לי לשאול את עצמי אם אני באמת רוצה אותו או שלא
9 חודשים זו תקופה ארוכה מידי לחשוב על ידיד בצורה שהוא בכלל לא חושב עליך
אני לא יודעת אם כל ההתרחקות הזאת התחילה מזמן עוד מהרגע שהבנתי שאני חושבת
עליו הרבה, וכדי לא להרוס כלום התרחקתי לאט. ואולי זה הוא שהתרחק.
אחרי הכל, זה לא מפריע לו. אני בטוחה שגם עכשיו זה לא מפריע לו. כשהוא נמצא בסביבה
אני נמנעת מליצור איתו קשר עין, מה שפעם היה קורה הרבה. אני לא פונה אליו ישירות, לא משתתפת
בשיחות שהוא מדבר בהן, אני מגיעה לחמל רק אם מפקד מכריח אותי לקחת משהו משם ואין ברירה, וכשזה
קורה אני עושה את מה שצריך באדישות שקטה ויוצאת משם
בלי להוציא מילה. אני לא יודעת אם הוא שם לב, לא יודעת אם זה בכלל
מזיז לו. אולי הוא רק יהיה מופתע ולא יבין, אבל זה בטח לא יפריע לו ממש בחיים.
בסופו של דבר הוא יזרום עם הניתוק הזה בלי בעיה.
כי אף פעם לא היה לי מקום אצלו בעולם
אם אני אלך או אשאר- זה לא ממש יפריע לו. עוד ידידה שהיה נחמד לדבר איתה.. לנגן
איתה.. לשחות איתה בעירום ולשבת ולעשן.
אולי בשבילו כל זה נורמלי, בשבילי המערכת יחסים הזאת יותר מידי
מוזרה. אולי זה רק המוח הנשי שלי שמסבך הכל.
אבל אין טעם להתייסר ממי שאני לא חלק מהמחשבות שלו בכלל. למה לתת לו
כזה מקום גדול בחיים שלי בזמן שבחיים שלו אני כלום?
עדיף חלומות במגירה. ובסוף מתרגלים להכל, נכון?
אז יהיה בסדר. כמו שהוא הגיע הוא יעלם.
ואולי אפילו יום אחד כשהוא יצא לי מהראש לגמרי אני אוכל לדבר איתו
ולראות בו רק ידיד רחוק. ולא לרצות יותר.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
אני אחשוב על אחד.