בלמ"ס

אתמול חזרתי הביתה

עבר עלי יום די מתיש, קמתי ב4 בבוקר אחרי שישנתי רק 3 וחצי שעות בלילה ונסעתי עם שאר הסבב שלי לאיזו פעילות בבי"ח שניידר

עם ילדים שמאושפזים שם. אחרי שגם ישבנו קצת עם חברה משוחררת מהפלוגה, סוף סוף עליתי על הרכבת לחיפה, בשש בערב.

כל השבוע יש לי כאבים בלתי פוסקים בכתף ימין אבל אני חושבת שקצת שהות בבית ומנוחה יעבירו הכל..

אני מנותקת כל כך מהמחשבות שלי שכבר קשה לי לתרגם למילים את כל מה שאני מרגישה

אני חושבת שהצלחתי לעקור מישהו מהראש שלי אחרי תקופה ארוכה של חוסר הצלחה

אבל כמובן שמישהו אחר מגיע ומפריע לשלווה שלי. אם הייתי יכולה לשלוט בסדרי העולם הייתי רוצה שיעזבו אותי בשקט לתקופה מסויימת..

אז יצאתי שלשוש הביתה, 3 בחורים וביניהם אקס אחד שלי קצת מעוניינים בי, אפילו ירדתי 2 קילו

שמעתי מוזיקה שאני אוהבת, הורדתי מדים, נכנסתי למקלחת

והתחלתי לבכות.

כבר שנה וחצי בערך שלא בכיתי. ואתמול בלילה בכיתי בלי הפסקה ביחד עם הזרם של המים.

לא יודעתי למה בכיתי, לא יודעת מה התחיל את הדמעות, רציתי ליפול ולבכות לנצח. בכיתי על החיים. 

כשיצאתי מהמקלחת אמרו לי שאריק איינשטיין מת.

התיישבתי בחדר בחושך, כדי לא להעיר את אחותי שישנה, חיברתי אוזניות לפלאפון והקשבתי לשיר הראשון של אריק ששמעתי

אני ילדה קטנה בת 4 או 5 ואמא שרה לי שיר ערש לפני השינה. דוגית נוסעת.

אני גדולה יותר, אולי בת 8 ומזמזמת את השיר הזה.. יודעת רק את המשפט "דוגית נוסעת על פני המים" וחולמת על ים ועל סירה רחוקה ושמש שוקעת

אני לא יכולה שלא לשים לב לסיטואציה המוזרה הזו, הבכי שהתפרץ ממני פתאום בדיוק באותן דקות שהוא נפטר, בלי שידעתי בכלל

כאילו משהו בתוכי הרגיש, וכאב לי.

אבל אם נצא לרגע מנק' המבט הזאת, אני חושבת שזו לא הסיבה.

בכיתי כי כאב לי, כן. כי לא רציתי יותר להחזיק בפנים. כן יכולתי, אבל לא רציתי יותר לעצור את עצמי

ואפילו כשבכיתי סוף סוף, זה היה בשקט כי כולם בבית. הפעם האחרונה שבכיתי כמו תינוקת בקול ובלי מעצורים היתה לפני 3 שנים.

אני חייבת לעשות משהו עם עצמי כבר, לצאת מהחושך הזה.

אריק איינשטיין, זכרונו לברכה

1939- 2013