בלמ"ס

אני מרגישה כמו כלום

ומשדרת החוצה לכולם שאני כלום

מתנצלת על הקיום שלי

צוחקת בקול

אני רוצה לרצות משהו כל כך עד שלא ישאר מקום בריאות ובחזה

לא יודעת מה אני רוצה לרצות..

אני טובעת ואין מי שיחזיק אותי מעל פני המים

ואין לי כוחות להחזיק את עצמי

מאז ומתמיד אני שואלת את עצמי מתי תגיע ההתפרקות המוחלטת שלי

זאת שיש לכל חולה נפש

עם אישפוז וכדורים ולזרוק לעזאזל את כל מה שאני מחזיקה בכוח בידיים

קריירה עתיד צבא כסף בן זוג חברים משפחה

לזרוק הכל ולא לחשוב תמיד כל הזמן לחשוב מה יקרה אם ואיך יהיה כש..

אני צריכה להישבר כבר

אבל אני ממשיכה לחשוב להחזיק את עצמי

תתנפצי לאלפי רסיסי לילה

קניתי ספר סקיצות חדש ועפרון פחם

חזרתי לצייר

אני מאושרת

(ודווקא כשאני מציירת אני מגיעה לרמות הכי גבוהות של עצב. מצחיק שזה משתלב ביחד)