"מה אני עושה כאן, מה אני עושה?

שומע צפירות, לא ציפורים.

כמו ילד קטן, מי שכח אותי כאן?  "

                              (יהונתן גפן, הומסיק)

כבר כמעט שבוע שאני יושב על פוסט המחורבן הזה.

על פוסט אחד. פאקינג פוסט אחד!!!

אני כל כך טיפש.

כבר שישה ימים שאני נמנע מללחוץ על כפתור ה"שלח".

מה מונע בעדי?

מדוע קראתי את הפוסט הזה כבר עשרות אם לא מאות פעמים, ועדיין, אני לא שלם עם התוצאה? למה אני בכלל צריך להיות שלם עם התוצאה? מה אני, איזה נחום ברנע שקוראים אותו מיליונים? קראתי כל אות לפחות עשרים פעמים. בכל פעם אני משנה את סדר הפסקאות, מחפש את המילים יותר חזקות, האמיתיות, הישירות – אלו שיבטאו יותר במדויק את מה שיושב לי בבטן. מתקן, מזיז, משפר ו...מחזיר הכל לקדמותו.

יש משהו מפחיד ומלחיץ ברגע שאתה שם את הקרביים שלך, הלב שלך, בכיכר העיר. יזהו אותי? יאהבו? לא יאהבו? יצחקו? יתרגשו? יקנאו? יזדהו?

מדהים אותי עד כמה הצורך בלהיות נאהב שולט בי יותר מהכל. הצורך הזה באהבה, בתשומת הלב מניע אותי יותר מכל דבר אחר, מכל אחד אחר. למעשה, אני בובה על חוט. מריונטה. הכל יכול להיות ורוד מושלם ומוצלח מסביב, ועדיין, מצב רוחי יקום ויפול על פי היחס שאקבל בסביבה החברתית שלי; אם יחייכו אלי, יתייחסו אלי, ישתפו אותי, ידברו אלי, יקשיבו, יתעניינו. זה פשוט מטריף אותי: איך תגובות לפוסט שאני מפרסם בפייסבוק, כמו גם הלייקים שבאים בעקבותיו יכולים להעיף אותי למעלה? איך אני מדוכא כשיש את השקט הזה, הדומיה, הבדידות הזו, כשאף אחד לא מגיב, כשאין יחס. לא אכפת לי מה יהיו התגובות. תכתבו שאני כותב חרא, שאני לא מצחיק, שאני אידיוט, אבל שיכתבו!

פשוט לא אוהבים אותי? איפה אני טועה? מה אני עושה לא נכון?

אחת לכמה שנים אני מוצאת את עצמי במסלול ההתרסקות הזה, שלא לומר בנחיתת אונס. וואן ויי טיקט, כמו ששרים בוני אם. השנים גרמו לי להבין שאין דרך להתכונן מראש לנפילה הכואבת הזו, רק להיות מודע לה, שהיא תגיע אחת לכמה שנים. רגע אחד אני על גג העולם: הציונים בשמיים, חברים מציפים אותך בהצעות עבודה, הם אוהבים אותך, רוצים להיות איתך, מזמינים אותך לאירועים פרטיים, משתפים אותך בסודות הכמוסים להם, מקשיבים לך, צוחקים ממה שאתה אומר.

ואז זה מגיע.

אתה על גג העולם, מרגיש כל יכול, אהוב ומקובל ומשום מקום מגיעה המכה הזו, הסכין שננעצת עמוק בלב. מסתובבת ומסתובבת. משאירה צלקת שלעולם לא תגליד. קשה לי לשים את האצבע על נקודת הזמן המדויקת. פתאום אתה מבין שאתה נותן יותר ומקבל הרבה פחות. זמן לא רב לאחר מכן אני מוצא את עצמי ללא החברים. לבד. בלתי נראה. איפשהו על הסקאלה של מובן מאליו עד בלתי נסבל. זה תמיד קורה לי. זה תמיד בלתי נמנע. כמה חודשים לאחר מכן אני מוצא את עצמי מסוכסך עם החברים שהיו קרובים אלי ביותר, אנשי הסוד שלי. מאחורי הגב אני שומע שלא סובלים אותי, שמודים לאלוהים על כל רגע שאיני נמצא בשטח. שומע, סופג ויודע. יודע הכל. הכי מרתיח אותי אלו ששומרים אותי על אש קטנה. מי יודע, הם אומרים לעצמם, בטח נצטרך אותו בעתיד, הסתום הזה עוד עלול להגיע רחוק. עדיף לשמור אותו קרוב אלי, מי יודע מתי אזדקק לו.

היתרון הגדול של הפייסבוק מתגלה ביום ההולדת שלך. כולם יודעים שזה שקר, שזה מזויף, שהבחורה שהכרת בפסטיבל בומבלה 2001 לא באמת זוכרת מי אתה. אבל בכל זאת, ה"מזל טוב" הזה, יהיה לקוני ככל אשר יהיה, עדיין עושה לך משהו. משהו טוב מאוד אפילו. אך לפייסבוק יש גם חיסרון. אם פעם היו עושים עליך חרם, לפחות לא היית יודע מה אתה מפספס. עכשיו, אין לך הזדמנות לברוח: פה עולות תמונות מאירוע ש"שכחו" להזמין אותך, שם אתה מגלה שמחקו אותך מרשימת החברים. הכל ישר בפנים. עמוק אל תוך הלב.

איך יתכן שבשנה שעברה המצב היה הפוך לחלוטין? כיצד חיכיתי ושמחתי לעוד יום של לימודים? למה הגעתי למצב בו אני רק מחכה שהיום הזה יגמר? שהסמסטר יחלוף? שהתואר הדפוק הזה יהיה מאחורי?

אני מאשים רק את עצמי. משהו בי דפוק, דפוק לגמרי. אבל מה?

היה לי הכל. באמת הכל. אבל בזכות הכישרון שלי הצלחתי להעליב/לריב/לפגוע בכול הסובבים אותי. וכך, אחת לכמה שנים אני אמצא את עצמי לבד, בתחתית של התחתית, במסע של הרס עצמי.