את האמת (ורק את האמת),

אני קצת שמח וקצת עצוב שאין תגובות לפוסט הקודם.

שמח כי זה גורם לי להרגיש שאף אחד לא קורא אותי. איפשהו בתת המודע שלי זה נותן לי חופש כתיבה מלא, לכתוב מה שבא לי, כי גם ככה אף אחד לא קורא.

למה עצוב?

בגלל שבכל זאת, יש כניסות לבלוג, אפילו הרבה יחסית לציפיות, אבל עדיין אין תגובות.

מה זה אומר על מה שכתבתי?

מה זה אומר עלי?

היום תכננתי לכתוב פוסט אחר לגמרי. כבר התחלתי לנסח אותו. אבל אז, נתקלתי בשיר הזה.

תזכרו מה שאני אומר לכם: אוטוטו יטחנו אותו עד מוות בכל תחנות הרדיו, כולל גלגלצ. הנה השיר החדש שעתיד להצטרף לפרטואר של סופשבוערגוע, השיר שיכבוש את כל פסגות מצעדי הפזמונים. ולא, אני לא מגזים.

אני לא שם את השיר הזה כאן בגלל שהוא הולך להיות שלאגר. אני שם אותו בגלל המילים שלו, ומה שהוא מבטא עבורי. תאזינו לו. כל מילה מיותר.

ומה בנוגע לפוסט שהיה אמור להיות במקום? אל תדאגו, זמנו יגיע גם יגיע...