סוף סוף זה הגיע: היום האחרון של כיתה ו'.

"עוד רבע שעה ואנחנו מסיימים את היסודי!!!" צורח שי ב-11:45. המולה גדולה. איזה לחץ. איזה כיף. איזה פחד. איזה יופי. כולנו נרגשים עד מאוד. מחייכים חיוך רחב. מאושרים. שמחים שסוף סוף אנחנו גומרים עם "הסיוט הזה". אילו היינו יודעים כמה נתגעגע בעתיד לתקופה הזו.

אנו מתים כבר לצאת לחופש הגדול, לקבל את התעודות, לצאת משערי בית הספר בפעם האחרונה, לצרוח, לשאוג, להבין שסיימנו שלב בחיים. ההרגשה היא כאילו אנחנו סיימנו את הצבא. כל כך נאיביים, כל כך תמימים, לא מבינים שאנחנו רק בתחילת הדרך ולא בסופה.

אך לא רק שמחה יש. יש גם חשש גדול.

כל אחד מאיתנו הולך לבית ספר אחר. יהיה קל? יהיה קשה? אנחנו נמצא חברים חדשים? נהיה מהמקובלים? עכשיו זה רציני, אוטוטו הבגרויות, זה כבר לא צחוק...

אבל עכשיו שום דבר לא מעניין אותנו. רק להגיד שלום ליהודה השומר בפעם האחרונה, להצטלם ביחד

כולנו למזכרת. הבנות כבר מתחילות לבכות. הבנים נושכים את השפתיים חזק וטופחים אחד לשני על השכם "גב גבר, אח שלי, תשמור על קשר באייסיקיו, הא?".

המורה אסתר אומרת דברי סיום. מאחלת לכולנו בהצלחה. שוב ושוב אנחנו מסתכלים בשעונים. רוצים ולא רוצים שהרגע הזה יגמר.

היא מתחילה לחלק תעודות. תלמיד מתחילת הרשימה ולאחריו תלמיד מסופה.

ואז היא מגיעה ליוסף.

אמא של יוסף מנקה את הקניון של המרכז המסחרי בעיר הקטנה שלנו. כולם מכירים את כולם. כולם מכירים את אמא של יוסף. אבא של יוסף אוסף בקבוקים למחזור. מסתובב עם התלת-אופן שלו ברחבי העיר ומחטט בפחי הזבל. כשהיינו מסיימים לאכול את הבורגראנץ' היינו משאירים את השולחן מבריק, שלאמא של יוסף לא תהיה עבודה. את הבקבוקים היינו שומרים ונותנים לאבא של יוסף בדרכינו הביתה, איכשהו תמיד היינו נתקלים בו בדרך.

יוסף אף פעם לא היה תלמיד מוצלח. זה לא שהוא לא השקיע. הוא ניסה. אוהו, כמה שהוא ניסה. היתה לו סייעת צמודה ושיעורים פרטיים על חשבון העירייה, ועדיין – "אין מה לעשות. אני סתום", הוא היה אומר בחיוך, וידיו עושות את תנועת ה"יאללה כפיים". ובאמת, הוא היה סתום, לא במובן השלילי של המילה.

המורה אסתר נותנת ליוסף את התעודה האחרונה. "בהצלחה יוסף", היא אומרת ומחבקת אותו.

יוסף פותח את התעודה ועושה פעמיו אל עבר מקומו. פתאום הוא נעצר, מסתובב לכיוון המורה אסתר, ופורץ בבכי תמרורים.

ההמולה וההתרגשות הכיתתית נפסקת באחת. כולם מביטים ביוסף. לא יודעים מה לעשות עכשיו.

"הכל בלתי מספיק או מספיק! אבל ניסיתי!! את יודעת שניסיתי המורה אסתר!!! למה?! למה אני דפוק?!?!?!", הוא זועק בתסכול.

המורה אסתר מביטה בו. עיניה נעשות אדומות באחת. "בוא אלי, יוסף, בוא", היא אומרת לו בכל רועד. הבכי מתגבר והיא מחבקת אותו חזק. "אם אתה תמשיך להשקיע כמו שהשקעת במחצית אני מבטיחה לך שתראה תוצאות בחטיבת ביניים ובתיכון!".

12 שנים עברו מאז.

שעה לפני החג ועדיין לא יצאנו לדרך. אין ספק, אנו הולכים להיתקע בפקקים, השאלה היא עד כמה. עם סירים חמימים על הברכיים ובגדי חג סוף סוף יצאנו לדרך. ומרפי כמו מרפי דואג באופן אישי להקשות לנו את הדרך: כל הרמזורים אדומים. בצומת האחרון המוביל אל כביש בינעירוני אני מזהה פנים מוכרות.

זהו יוסף.

הידיים מאובקות, הבגדים מלוכלכים וספוגי זיעה. הוא מושיט אל הרכב עיתון מקומי ומוסיף "חג שמח, חינם". לפתע אנחנו מזהים האחד את השני. בשניה הראשונה אני לא יודע מה להגיד, מה לעשות.

(מכיון שאני מכיר את קוצר הרוח בקריאת פוסטים, המשך הסיפור ייכתב בפוסט הבא).