(המשך מהפוסט הקודם...)

יוסף קורא בשמי, צוהל לקראתי.

"מה שלומך?" הוא שואל אותי בחיוך רחב.

"אני בסדר, ואתה?"

"הכל טוב, ברוך ה'. עובדים, אתה רואה..."

הרמזור התחלף לירוק. נהגים חסרי סבלנות החלו לצפצף מאחורי. צודקים. מאוד רציתי מאוד להישאר ולשוחח איתו. מאוד רציתי לברוח משם כמה שיותר מהר. הייתי נבוך ומאושר לראות אותו. אני חושב ומקווה שהחיוך המזויף עשה את העבודה.

"טוב סע סע", הוא אומר. "שיהיה חג שמח!"

"גם לך יוסף, גם לך..."

אני נותן גז, בתקווה שנגיע בזמן לארוחת החג.

כמובן שאיחרנו, אבל לא יותר מידי. בסך הכל פיספסנו את המינגלינג שלפני הארוחה. הסדר התחיל בזמן. ניסיתי לשדר עסקים כרגיל, אבל יוסף לא יצא לי מהראש. לא יכלתי להתרכז בארוחה, במשפחה שאני אוהב, בשיחות שזרמו על השולחן, באוירת החג. אני אפילו לא יודע להסביר מה חשבתי עליו, למה חשבתי עליו. הוא פשוט היה שם, כל הזמן בארוחה, מעיק לי על הלב.

לקראת השעה אחת אחר חצות חזרנו העירה.

באופן מפתיע יוסף עדיין היה שם. באותה הצומת. באותו מקום.

הפעם עצרתי את הרכב. "בוא, עלה, אני אקפיץ אותך הביתה, כבר מאוחר".

בהתחלה הוא סירב לבסוף נעתר לבקשתי.

"אתה גר באותו מקום?"

"כן. תודה רבה"

הורדתי את המשפחה בבית והמשכתי אל עבר הבית של יוסף. "אני נוסע בכוונה דרך כל הרחובות בעיר, כדי שיהיה לנו זמן לדבר. אז מה קורה איתך?"

שבועיים החזיק מעמד בחטיבת הביניים, עד שהבין שזה לא בשבילו. המצב בבית הדרדר ושירותי הרווחה הוציאו אותו וארבעת אחיו למשפחה אומנת. מאוחר יותר נשלח למוסד לעבריינים צעירים למרות שמעולם דרכיו לא הצטלבו עם דרכיה של משטרת ישראל. זה מה שפנוי לנו עכשיו, הסבירה לו העובדת הסוציאלית, משל היה לקוח הממתין לחדר בבית מלון. בסמים לא נגע. גניבות לא ביצע. הוא נשאר אותו היוסף. בחור טוב, טוב מאוד, בלי חכמת חיים ובלי חכמת בית ספר. 

בגיל 16 מצא את עצמו בהוסטל לילדים כמוהו. ניסה להשלים בגרויות ולהדביק את הפער, ללא הצלחה. הצבא לא טרח לקרוא לו לצו ראשון. הוא התווכח ללא הועיל. בגיל 18 הודיעו לו שגם ההוסטל לא מתאים עבורו, כיון שהוא כבר אדם מבוגר. אזרח. הוא חזר הביתה והחל לחפש עבודה. "אפילו אורז שקיות בסופר לא נתנו לי להיות, על תחנת דלק אין על מה לדבר". לבסוף מצא עבודה בחלוקת עיתונים מקומיים. המשכורת החודשית שלו, תלת ספרתית, מסייעת להחזיק איכשהו את הבית. עם האחים הוא לא בקשר. ההורים בקושי מתפקדים. משפחה טובה. לא גונבת, לא מכה, לא עושה סמים, אבל למרות זאת זקוקה לעזרה שלא מגיעה.

"ומה איתך?"

מה יכלתי להגיד לו? בטח לא את האמת. לא רציתי לגרום לו לאכול את הלב. שיקרתי שהייתי בשירות קרבי, שהייתי בעייתי בצה"ל, שהייתי בכלא ולכן רק עכשיו השתחררתי. לא היה לי לב לספר לו את האמת, לא יכלתי לקחת את הסיכון שהוא ירגיש בגללי רע עם עצמו.

"תגיד, מה יהיה איתך? אתה לא תחלק עיתונים לנצח, נכון?", שאלתי בתקווה לקבל תשובה שלילית.

"לא יודע", הוא מחייך. "נשארתי אותו דפוק", הוא אומר. תנועת ה"יאללה כפיים" עדיין שם.

שנינו מתפוצצים מצחוק.

"אני לא יודע. באמת שאין לי מושג מה לעשות עם עצמי. מה הלאה. אין לי מושג".

"גם אני בדיוק מרגיש ככה", אמרתי לו את האמת.