את ינאי הכרתי בשירות הצבאי בגבעתי.

עוד בבקו"ם, כשקיבלנו את המדים והנעליים נהיינו חברים. ראיתי שהוא מסתבך עם הקשירה הצבאית, הצעתי את עזרתי, ומאז אנחנו החברים הכי טובים שיש. רצה הגורל והעברנו כמעט את כל השירות הצבאי ביחד. גם לקראת סוף השירות, כשנפצעתי והועברתי ליחידה עורפית, שמרנו על קשר חם.

אני כבר השתחררתי והתחלתי ללמוד באוניברסיטה, וינאי היה עדיין בצבא קבע.

לא מזמן השתחרר. שעה קלה אחרי מסיבת השחרור שארגנו לו החבר'ה הוא כבר היה על המטוס להודו, ארוז ושתוי במידה הראויה. השאיר בבית את החברה הדוסית שלו מזה שנתיים וחצי (הוא דווקא חילוני כופר) ואת הכלב רוג'ר.

עברה חצי שנה וינאי חזר ארצה, הישר למסיבות פורים. בהחלט אפשר להגיד שהיתה לו נחיתה רכה.

אתמול (חמישי), בשבע בבוקר קיבלתי ממנו הודעת סמס: "תתקשר אלי ברגע שאתה רואה את זה. דחוף. מקרה חירום". הייתי בטוח שהוא מסתלבט עלי, אז שלחתי לו בחזרה: "אם זה דחוף אז למה אתה מסתפק בסמס?" הטלפון לא איחר לבוא. "אני חייב להיפגש איתך. עכשיו. קרה משהו נורא".

עם פיג'מה ודופק מהיר, נטול צחצוח שיניים הגעתי אליו. "מה קרה אחי?", שאלתי. "לא כאן. אי אפשר לדבר פה", אמר והלחיץ אותי עוד יותר. הגענו לגינה ציבורית. הוא היה חיוור. ניכר היה שלא ישן בלילה. "מה קורה ינאי?", שאלתי.

"היא בהיריון אחי. היא בהיריון!!!", צרח ופרץ בבכי. בחיים שלי לא ראיתי אותו ככה.

מתברר שכבר בלילה שחזר מהודו הם שכבו. זו לא הפעם הראשונה, כמובן. אחרי הכל, הם כמעט 3 שנים ביחד.

לאחר שנבדקו, הקונדומים נעלמו ובמקומם באו הגלולות. אתמול בלילה היא התקשרה אליו אחרי כמה ימים של הקאות. בהתחלה חשבה שאכלה משהו מקולקל. חברה שלה קנתה לה בדיקת היריון רק בשביל שתהיה בטוחה. מהרגע שהופיע שני הפסים היא הסתגרה בחדר. יומיים לא אכלה ולא ישנה. הפחד שיתק לה את כל המערכות. מה יקרה אם ההורים ידעו? בכל זאת, מדובר במשפחה דתית. מידי פעם ההורים שלה אמרו לה שינאי לא בשבילה. שהיא צריכה מישהו דתי. מישהו כמוה. זה לא שהם לא אהבו אותו. הם פשוט חשבו ששניהם נמצאים בעולמות שונים. שונים מידי.

רק ביום רביעי האחרון, שלושה ימים לאחר שגילתה שהיא בהיריון, היא סיפרה לו. על הפלה היא לא מוכנה לשמוע. "ואני? אני לא יודע מה אני רוצה. על המקום כרעתי ברך והצעתי לה נישואין".

פי נשאר פעור, וההמשך יגיע בפוסט הבא.