יום הזיכרון לשואה ולגבורה כבר כאן, כמו תמיד מלווה בכאב, תסכול, שאלות ותהיות: האם עשינו עבור הניצולים המעטים שנותרו מספיק?

ושוב תכניות הטלוויזיה והרדיו שוב יביאו בפנינו - הדור ששפר מזלו ונולד לתוך המציאות של מדינה יהודית ועצמאית בארץ ישראל - את התיאורים על הזוועות, הרציחות וההתעללויות השונות והמשונות, ואנו נוותר פעורי פה ועם מועקה גדולה בלב.

מידי שנה עולה בקרבי תמיד אותן השאלות, שאני בספק אם יש עליהן תשובה: למה? איפה אלוהים היה בשואה? איך ייתכן שהעם הנבחר נזנח?

לאורך השנים רבים ניסו לתת מענה לאותן שאלות קשות ולהסביר מדוע קרתה השואה.

אחת הגישות טוענת כי מטרת השואה הייתה להוציא את עם ישראל מהגלות ולהביאו למקומו הטבעי בו עליו לשבת ולקדם את הגאולה העולמית - ארץ ישראל. היהודים היו שקועים בחשיבה גלותית ופאסיבית ולכן הקב"ה נאלץ לבצע "ניתוח" כואב במיוחד, אך חיוני, של עקירת העם והשבתו לארץ. כלומר, מטרת העקירה היתה לצורך נטיעה.

גישה אחרת רואה בשואה עונש על תהליך ההתבוללות והחילון שהתחיל כבר אז בשנים שלפני המלחמה. בתורה אנו מוזהרים מפורשות כי אם נסטה מהדרך גורלנו יהיה רע ומר. האחריות שלנו כעם היא קולקטיבית, ולכן ייתכן מצב שתינוקות וילדים, וכמוהם גם צדיקים גמורים, ייענשו בגין חטאיהם של אנשים אחרים. עם ישראל הוא גוף אחד וככזה התנהגות של איבר אחד משפיעה בהכרח גם על מצבם וגורלם של האיברים האחרים.                                                       

ומה אני חושב?

שכל ההסברים הללו ואחרים הינם קלושים ולא מצליחים ליישב את הדעת והלב ולתת מענה סביר לקושיות הקשות. את השואה פשוט אי אפשר להבין! מוח אנושי אינו מסוגל למצוא שום הסבר לזוועה הנוראה שהתחוללה שם.

אין הסבר. אין תשובה. אין באפשרותנו להבין את השואה.

יש כאלה הרואים בשואה ערעור של האמונה, וישנם כאלה המוצאים בה דווקא חיזוק לאמונתו. אלוקים של המסורת היהודית לא התחייב מעולם לעשות עם בני האדם את הטוב בעיניהם. להיפך, אלוקים, על פי הגדרתו, עושה תמיד את הטוב בעיניו. מי שתופס אותו כאיזה סנטה קלאוס שמנמן וחייכני, המשפיע אך ורק טוב על ברואיו, לפי הבנתם של מושג הטוב, איננו מבין את הבורא באמת. המעניין הוא שהיו לא מעט ניצולי שואה שמסרו עדויות מופלאות על ניסים ועל השגחה עליונה פלאית בתוך איימי המלחמה ורבים מהם התחזקו באמונה דווקא על ידה אחרי שנוכחו כי למרות הכול עם ישראל חי וקיים.   

בפרקים הקודמים...

נפגשתי עם ק', חברתי הטובה ובחורה מוצלחת ומוכשרת לכל הדעות, לארוחת פרידה מן החמץ, אחת מיני רבות (פור מור אינפורמיישן רדו קצת למטה, אל עבר הפוסטים הקודמים).

"פוסטמה (זה השם חיבה שלה, מן אנטיתזה לחיים האמיתיים), את בדיכאון?" שאלתי בחשש.

"סוג של", אמרה והציתה עוד סיגריה.

היא נעצה מבטה באיזשהי נקודה דמיונית בחלל המסעדה, אין שביב של חיוך על פניה. החלטתי לשתוק ולתת לה זמן לנסות להיפתח מבלי שאלחץ.

בסוף זה יצא.

היא החזיקה הרבה בפנים. הרבה מאוד. נתנה מונולוג של 10 דקות בלי הפסקה, בלי לקחת אוויר. רק דיברה דיברה ודיברה. ובסוף אמרה: "די, החלטתי לעזוב את תחום התקשורת. לתמיד". הייתי בהלם.

"אני לא יכולה יותר. העולם הזה, שאני עוסקת בו מאז גיל 14, אני לא מסוגלת לו יותר. זה עולם שבנוי על אינטרסים, קשרים ולא כישורים. אתה יודע כמה אנשים עובדים בתחום הזה שהם פשוט סתומים? אבלים! כותבים ידיעה או קומוניקט עם שגיאות כתיב, ברמה של כיתה א'. רק בזכות זה שיש להם חבר או קרוב משפחה הם נכנסו לתחום התקשורת. הם נכנסו פנימה בלי טיפת כישרון או ידע, ואני לעומת זאת בחוץ.

"העולם הזה חושב רק על האינטרסים הפרטיים והכלכליים שלו. אין כאן ערבות הדדית בין הברנז'ה, אין מושג כזה של עזרה, חיבוק, כתף חמה, עידוד ולייק.
התחום כל כך פרוץ, כל כך לא מסודר בהסכמים, בהוגנות וביחס לעובד- מעביד.
אני בטוחה שבתחומים אחרים זה עובד אחרת: אצל עו"ד, רואי חשבון, יועצי השקעות , אחיות, עובדים סוצייאלים, מורים וכו'. יש תקופה מוגדרת לסטאז', לחפיפה, ללמידה, לזמן שבו מישהו חונך אותך ומשקיע בך, כדי שתצליח ותגיע רחוק. ואצלנו לא. תחום שכמעט לא מפרגן לחדשים. דרישות עבודה עד שעות מטורפות, להיות זמין כל הזמן בכל רגע ורגע. בפועל, זורקים אותך למים, פשוטו כמשמעו, ויאללה – תתמודד. אין חפיפה, הדרכה, הכוונה. 

"עבדתי ב-3 משרדים, אמנם לא זמן רב אבל מספיק זמן כדי לקלוט שלכל אחד יש שיטת עבודה אחרת, דרך אחרת לכתוב ולנסח אייטמים ולהוציא הודעות לעיתונות.
לוקח זמן עד שאתה מתחבר לתיבת האימייל החדשה, 4 שעות על הקו עם הנציגים עד שמתגברים על התקלות הטכניות והקליטה. בכל מקום לא משנה מה, יש כמה ימי חסד להתחלה. כדי להתחיל לעבוד. בתחום שלנו זה פשוט לא קיים.

"אין שום רצון להשקיע בחדשים, לפרגן להם, וחבל, כי החדשים באים עם הכי הרבה מרץ והתלהבות, ורעיונות מחוץ לקופסא. עם יוזמות חדשות. נכון, הם פחות מכירים את השמות של כל הכתבים ואת כל המדורים, לכן גם השכר יותר נמוך.
אולם אם במקצוע הזה לא יהיה תהליך מסודר של הכשרה, לימוד, השקעה, השתלמויות והערכה. הוא ימשיך להיות, בזוי, נלעג ונתון לחסדם של העיתונאים.

"אולי חוסר ההתאמה נעוץ בי, אולי, אני יודעת שיש לי את הכישורים הנדרשים להצליח בו, מרץ, התלהבות, יוזמה, מקוריות, כושר ניסוח, אסרטיביות, אומץ ויחסי אנוש טובים. אבל התחום לא מסודר ביחסי עובד ומעביד, פיטורין ברגע, אי חתימת חוזה לעובדים חדשים, דרישות מטורפות".

ניסיתי לנחם אותה. חבל עליה. בחורה באמת מוכשרת, חכמה, מוצלחת, יחסי אנוש באמת מעולים, אבל בלי שום קשרים בברנז'ה.

הצעתי לה לנסות לחזור לצבא, אל התקשורת הבינ"ל שאהבה לעבוד מולה, שם כנראה יש מוסר עבודה שונה מזה שבתקשורת הישראלית. זה גם החיסרון הגדול של ק'. אילו היתה עובדת מול התקשורת הישראלית במהלך שירותה הצבאי היתה צוברת קשרים וסביר להניח שחיי האזרחות היו מחייכים אליה הרבה יותר.

בדרך הביתה המחשבות על ק' לא עזבו אותי לרגע. לא נתנו מנוח. למעשה, לא באמת חשבתי עליה. חשבתי על עצמי, אגואיסט שכמותי.

כמה פעמים כולנו כבר שמענו את המשפט הנוראי הזה: "עכשיו מתחילים החיים האמיתיים"? שומעים את המשפט הזה כשמסיימים את התיכון, אחר כך כשמסיימים את הצבא, כשחוזרים מהטיול הגדול, כשעוברים (בהצלחה?) את הפסיכומטרי וכשמסיימים את התואר הראשון.

והנה אני, רגל אחת כבר מחוץ לאקדמיה, אוטוטו מסיים את התואר הראשון בתחום שאני כל כך אוהב, התחום שמגיל 11, כשקיבלתי את מצלמת הוידיאו והטייפ רקורדר הראשון לא היה לי ספק שאני לא אעסוק בו. דווקא עכשיו מתחילים הספקות.

והנה, אוטוטו זה באמת קורה. החיים האמיתיים עוד רגע מתחילים. העולם הגדול מחכה, אני מת לכבוש אותו, יודע שאני מסוגל, אבל יכול?

איך לעזאזל פורצים את תקרת הזכוכית הזו? איך נכנסים פנימה?

בשירות הצבאי לא עסקתי בתקשורת, למרות שניסיתי לעשות כל מה שאני יכול כדי להיכנס אל התחום. ידעתי, שזהו כרטיס כניסה ודאי אחר כך באזרחות. באיזשהו שלב גלי צה"ל התקשרו אלי וביקשו להפסיק לפקסס אליהם את בקשתי להתקבל לתחנה שלוש פעמים ביום. למען האמת הם לא ממש ביקשו. הם איימו שילכו למשטרה.

אני רואה את החברים שלי ששירתו שם. רואה ומקנא. רואה ואוכל את הלב: האחד עובד בחדשות ערוץ 2, השני עובד בידיעות אחרונות, השלישית במעריב, הרביעי בוואלה, החמישית בקשת ועוד רבים וטובים שמעולם לא דרכו על מדרכות האקדמיה אבל כבר יש להם את הרזומה הדרוש להישאר ולהיטמע בתחום.

ואני? אני רוצה להיות כמוהם. להיכנס פנימה, להתחיל לעבוד. רוצה, מנסה אבל לא מצליח.

אני יודע שיש לי את זה. מי שיש לו את החיידק התקשורתי יודע בדיוק על מה אני מדבר: את הרצון להיות ראשון בזירה, לדעת הכל, לדווח ראשון, להתאבד על אייטם. זה לא משהו שאפשר להיפטר ממנו. טרם נמצאה התרופה לחיידק התקשורתי.

כבר יותר מידי פעמים שמעתי מהסביבה הקרובה אלי את המשפט הזה, שאני אף פעם לא יודע אם יש בו מרמור או מחמאה: "אנחנו עוד נשמע עליך".

האמנם?

נכון, אני חי את התחום מגיל צעיר, אוהב את התחום. באירועים גדולים בהם ערוצי הטלויזיה עוברים למתכונת הגל הפתוח כל מה שאני חושב עליו זה איך הייתי רוצה להיות שם, באולפן, לא בפרונט. מצידי להיות עוזר הפקה ז' שמחוייב לעבוד בעירום להנאת הבמאי. העיקר להיות שם, לעשות חדשות, לעשות את מה שאני אוהב יותר מכל דבר אחר.

ככל שהזמן הולך ואוזל באקדמיה כך החשש רק הולך ומתגבר, במיוחד לאור הסיפור של ק'. הנה, עוד שניה אני בחוץ, כבר עכשיו אני שולח את קורות החיים שלי אל כל עבר, מסתדר מול המראה לקראת עוד ריאיון, ויודע, עמוק בפנים, שרוב הסיכויים שיקחו מישהו במקומי שיש לו את הקשרים הנכונים במקומות הנכונים.

איך אפרוץ את תקרת הזכוכית הזאת? איך אראה לגופי התקשורת שאני רוצה לעבוד בהם שבאמת יש בי משהו, שיש לי את זה: את הכישרון, הידע, הרצון, היכולת, הדרייב. איך אוכל להוכיח להם את זה? מה, אביא את כל המרצים שנתנו לי סופרלטיבים?

אני מכין את עצמי לעובדה שזה הולך להיות קשה, קשה מאוד על סף הבלתי אפשרי, שמקומות העבודה החלומיים עליהם אני מפנטז מגיל 12 יישארו, ככל הנראה בגדר חלום.

זה מתסכל. מאוד.

אתה יודע שיש לך את זה. אתה יודע שאתה רוצה את זה. אתה יודע שאתה טוב בזה. אבל אין לך את הקשרים האלה, את המישהו הזה מבפנים שיוכל למשוך אותך פנימה. מישהו שיכניס אותך אל פנתאון עולם התקשורת הישראלית, ינפץ עבורך בשניות, מבלי להרגיש, את תקרת הזכוכית הזאת.

אבל אין לי מישהו כזה.

צריך הרבה מזל ולא כל כך הרבה שכל כדי לעשות את זה לבד.