מזה 9 שנים שאני וכמה מחבריי מתכנסים מידי שנה בשנה, ב-18:30 בכיכר רבין, תופסים מקום בשורות הראשונות. מזה 9 שנים שאני וכמה מחבריי הטובים מתכנסים, שרים, זוכרים ובעיקר בוכים.

ב-21:00, כשהכיכר מוחשכת וסרטי הנופלים מתחילים להופיע בזה אחר זה, אנחנו כבר ממררים בבכי. כשהטקס יגמר, אחרי ששרנו את ה"תקווה" בקול רועד, אנחנו נמשיך לשבת עוד חמש דקות נוספות, רק כדי להירגע.

יאיר לפיד, שמנחה את הטקס באופן קבוע מאז היווסדו (ובהתנדבות), אמר באחד מהטקסים את הקטע הבא, שנקרא "ההחמצה".

לפני שלוש שנים, כשטסתי לשליחות בארה"ב, הסוכנות היהודית נתנה לכולנו את החיבור. אני זוכר שקראתי אותו באחד מהאירועים במהלך השליחות, באנגלית, איך הקול רעד יותר ויותר עם כל התרפצות בכי מהוסה ומשיכה קטנה באף המנוזל. 

הם לא יגיעו לקונצרט הגדול של האהבה

למרות שהם למדו את כל המילים והצלילים מקסטות שחוקות

שהתגלגלו שוב ושוב בטייפים עייפים.

כשהאורות יידלקו, והלהקה תעלה לבמה

הם לא יהיו שם להדליק נרות לבנים.

הם לא יגידו "אני אוהב אותך"

למרות ששוב ושוב תרגלו את המילים והטון,

בחסיון הלילה, במקלחת הצבאית מול הראי המלוכלך

מבזבזים את הרגעים שנשארו להם לישון.

הם לא יסעו לטיול אל המדבר והרוח

התקליט הבא של פוליקר עבורם לעולם לא יולחן,

"מאה שנות בדידות" יישאר פתוח

הם לא ידחו למועד ב' כבר שום מבחן.

לובשים את מדי האבן

עומדים תמיד בדום

המחלקה תעבור לנוח

היא לא הולכת לשום מקום

כשהם מתים

אנחנו זוכרים את מי שהם היו

אבל הכאב האמיתי

הוא בגלל מי שכבר לא יהיו,

לא ייוולד להם אף פעם שום ילד

ולא ילמד ללכת ובעיקר לא ליפול

הם לא יודיעו שיגיעו ולא יודיעו שלא

ואל תשאירו להם שום דבר לאכול.

הם כבר לא ישקרו שהכל בסדר,

הכסף מספיק, ולא צריך כלום.

מכל הגדוד רק הם לא יחזירו ציוד

ואל תדאגי אמא, הם לא ילכו לאיבוד...

הם לא ילמדו. לא באוניברסיטה, לא בישיבה

ולא בפקולטה של החיים

למרות שכל-כך הרבה דברים עוד יש להם לדעת,

בעיקר על עצמם...

אנחנו זוכרים את מי שהם היו

אבל הכאב האמיתי

הוא בגלל מי שכבר לא יהיו.

יום הזיכרון לשואה ולגבורה כבר כאן, כמו תמיד מלווה בכאב, תסכול, שאלות ותהיות: האם עשינו עבור הניצולים המעטים שנותרו מספיק?

ושוב תכניות הטלוויזיה והרדיו שוב יביאו בפנינו - הדור ששפר מזלו ונולד לתוך המציאות של מדינה יהודית ועצמאית בארץ ישראל - את התיאורים על הזוועות, הרציחות וההתעללויות השונות והמשונות, ואנו נוותר פעורי פה ועם מועקה גדולה בלב.

מידי שנה עולה בקרבי תמיד אותן השאלות, שאני בספק אם יש עליהן תשובה: למה? איפה אלוהים היה בשואה? איך ייתכן שהעם הנבחר נזנח?

לאורך השנים רבים ניסו לתת מענה לאותן שאלות קשות ולהסביר מדוע קרתה השואה.

אחת הגישות טוענת כי מטרת השואה הייתה להוציא את עם ישראל מהגלות ולהביאו למקומו הטבעי בו עליו לשבת ולקדם את הגאולה העולמית - ארץ ישראל. היהודים היו שקועים בחשיבה גלותית ופאסיבית ולכן הקב"ה נאלץ לבצע "ניתוח" כואב במיוחד, אך חיוני, של עקירת העם והשבתו לארץ. כלומר, מטרת העקירה היתה לצורך נטיעה.

גישה אחרת רואה בשואה עונש על תהליך ההתבוללות והחילון שהתחיל כבר אז בשנים שלפני המלחמה. בתורה אנו מוזהרים מפורשות כי אם נסטה מהדרך גורלנו יהיה רע ומר. האחריות שלנו כעם היא קולקטיבית, ולכן ייתכן מצב שתינוקות וילדים, וכמוהם גם צדיקים גמורים, ייענשו בגין חטאיהם של אנשים אחרים. עם ישראל הוא גוף אחד וככזה התנהגות של איבר אחד משפיעה בהכרח גם על מצבם וגורלם של האיברים האחרים.                                                       

ומה אני חושב?

שכל ההסברים הללו ואחרים הינם קלושים ולא מצליחים ליישב את הדעת והלב ולתת מענה סביר לקושיות הקשות. את השואה פשוט אי אפשר להבין! מוח אנושי אינו מסוגל למצוא שום הסבר לזוועה הנוראה שהתחוללה שם.

אין הסבר. אין תשובה. אין באפשרותנו להבין את השואה.

יש כאלה הרואים בשואה ערעור של האמונה, וישנם כאלה המוצאים בה דווקא חיזוק לאמונתו. אלוקים של המסורת היהודית לא התחייב מעולם לעשות עם בני האדם את הטוב בעיניהם. להיפך, אלוקים, על פי הגדרתו, עושה תמיד את הטוב בעיניו. מי שתופס אותו כאיזה סנטה קלאוס שמנמן וחייכני, המשפיע אך ורק טוב על ברואיו, לפי הבנתם של מושג הטוב, איננו מבין את הבורא באמת. המעניין הוא שהיו לא מעט ניצולי שואה שמסרו עדויות מופלאות על ניסים ועל השגחה עליונה פלאית בתוך איימי המלחמה ורבים מהם התחזקו באמונה דווקא על ידה אחרי שנוכחו כי למרות הכול עם ישראל חי וקיים.