פתאום היא משתתקת. מבינה מה היא בעצם אמרה בדקה האחרונה. נפל לה וואחד אסימון. טוב נו, כרטיס סים.
לא, נויה לא דתיה. היא דווקא חילוניה, תל אביבית מעודכנת, פמיניסטית, אחת שראתה עולם וממשיכה לראות אותו מידי קיץ, שירתה בצבא, יש לה מספיק חברים הומואים ואפילו דראג קווין אחד (נשבע), והיא האדם האחרון עלי אדמות שציפיתי לנהל איתו דו-שיח שכזה.
והנה, פתאום, 63 שנים אחרי שהמדינה שלנו קמה, 63 שנים אחרי הפנתרים השחורים, המעברות, הפקידים האשכנזיים, הקיבוצים הסלקטיביים, 63 שנים אחרי שהייתי בטוח שכבר אין דבר כזה "ספרדים-אשכנזים", מתברר שהשד העדתי עדיין קיים, ולא בתוך או מחוץ לבקבוק. קיים. וממש לא בשוליים.
יש לי כמה חברים דתל"תים (דתי-לדעתי) שאמא שלהם איימה עליהם: "שלא תעזו להביא לי פרענק הביתה". אלו חבר'ה דתיים לייט, רובם ככולם לא נצר לשושלת אדמו"רים ידועה, ובכל זאת, אמא שלהם מסרבת לקבל ספרדיה הביתה.
השיחה עם נויה גרמה לי לתהות: האם זה באמת משנה? נניח שאביא בחורה אתיופית הביתה, האם ההורים שלי יעקמו את הפנים? ומה עם אביא רוסיה? תמניה? או בכלל, מישהי ש"היא לא משלנו"?
לי כמובן, לא היתה ולא תהיה בעיה. החברים שלי ממגוון העדות, הדעות והצבעים, כך גם בנות הזוג שלי. אני רוצה לקוות ולהאמין שנויה היא באמת יחידת סגולה. ובכל זאת, האם נויה באמת בודדה במערכה? באמת שאין לי מושג.
אני חושב שההורים שלנו הם הדור האחרון שמתעסק בעניין העדות. אני רוצה להאמין שכאשר שהדור שלי יהיה הורים לילדים שיגיעו לפורקנם, זה לא ישנה לנו אם הוא מתחתן עם גבר חובב תחתוני תחרה או עם כהת עור חובבת בצקים, רחמנא ליצלן. אולי אני נאור או אופטימי מידי. אולי.
אחרי השיחה המפתיעה שהיתה לי עם נויה, הדבר היחיד שאמרתי לעצמי הוא שנאור ציון ושלום אסייג יכולים להמשיך לישון בשקט. הם ימשיכו להתפרנס בכבוד. עצוב.
(אה, ולא, זה לא דראג קקויין בפוטנציה. זו שרית חדד. נראית פה מה זה מפחיד. המילים נוראיות עוד יותר)