במסגרת חיפושיי לשיר מסיים עבור הפוסט הקודם, ניתקלתי בסרטון הזה. קחו רגע לצפות בו (הוא בכוונה מתחיל מהאמצע).
http://www.youtube.com/watch?v=z2R47387h4s#t=0m45s
הכתבה הזאת משנת 97'. הייתי אז תלמיד כיתה ד' בבית ספר יסודי, בבית ספר של ערסים ליתר דיוק. שרית חדד היתה אז כבר כוכבת מוכרת בכל בית. שיריה כבשו את כל המצעדים, ההופעות היו מפוצצות. באותה שנה היא הופיעה בפסטיגל לראשונה (יחד עם דנה ברגר, אבל זה כבר סיפור אחר) - הישג די משמעותי ומיוחד לזמרת מזרחית, במיוחד בשנת 97, אז רוב המוזיקה המזרחית - להוציא חדד, אייל גולן ועופר לוי עם "הכל פתוח" - היתה עדיין עמוק בגטאות. והנה, חדד - עם תספורת מזעזעת (גם אז היא לא היתה באופנה) ומשקל עודף - מצליחה לעשות זאת. מצליחה לשיר, לשמח, לרגש. לגעת. 4 שנים מאוחר יותר חדד תיכנס לפינתאון הישראלי במסגרת אסון ורסאי.
ישבתי מול הסרט הזה והתפוצצתי מצחוק.
בהתחלה היא נראתה לי מגוחכת, לא מודעת למצלמה, תזזיתית, מדברת עם הידיים, לבושה בסרבל המגוחך הזה, בלי מייקאפ, מדבר בשפה בוטה, קלוקלת, אגרסיבית, עינת בובליל של הניינטיז, פרחה ללא מרצדס, ללא רישיון נהיגה - לא עוברץ מסך בכל צורה שהיא. אבל אז, בהמשך הסרט, כשמתחילים להופיע שוטים של שרית חדד בהופעות, ברור לגמרי מה חסר לשרית חדד היום.
14 שנים מאוחר יותר, שרית חדד מוציאה (עוד) דיסק חדש, ושוב מתראיינת בערוץ 2:
http://www.youtube.com/watch?v=YDHV86aRHgk#t=7m31s
מה השתנה הלילה הזה מכל הלילות?
השיער המסונטט, השומן שנעלם, צבע העיניים שהוחלף בעדשות צבעוניות, האף ששופץ, השפתים שעברו תיקון, השיניים שהתיישרו, שיעורי משחק מול מצלמה הרבים שלקחה, כמו גם שיעורי הנימוסים, ואם אסכם זאת במילה אחת: האותנטיות שנעלמה.
לא צריך להיות מעריץ גדול של שרית חדד כדי לראות את השינויים שעברה במהלך השנים. מספיק להסתכל על עטיפות הדיסקים (כאן: http://iamin.fav.co.il/index.php?dir=app_sites&page=content&id=72967) כדי לראות את התהליך: מילדה-גרוזינית-טובה-חדרה דרך התחפושת לדראג קווין, המניקוריסטית של השכן ועד לבובת הברבי של שנת 2009.
כבר הרבה זמן שהצוות המקיף את חדד (בדגש על האב הרוחני אבי גואטה) תופס את הראש ולא מצליח לענות על השאלה איך דווקא עכשיו, כשהמוזיקה המזרחית הכי פופולרית מאז ומעולם ושרית חדד לא במרכז הבמה. שרית חדד, המלכה הבלתי מעורערת של הזמר המזרחי ב-20 השנים האחרונות נשארה איפשהו מאחור. ההופעות כבר לא מלאות כמו פעם, הדיסקים בטח ובטח שלא נמכרים כבעבר, ההזמנות להופעות בחתונות ובאירועים משפחתיים הולכות ופוחתות.
מה קרה, הם שואלים את עצמם. התמיהה גדולה עוד יותר כאשר אין שום זמרת מזרחית באופק שמאיימת על חדד.
ההסבר מאוד פשוט:
שרית חדד הפכה להיות בובה מפלסטיק, בדיוק כמו בובת הברבי ההיא שניסתה למכור לילדי ישראל בעבר. הקהל, במיוחד הקהל הישראלי, אוהב מישהו אותנטי, מישהו שיוכל להזדהות איתו. חדד כבר מזמן לא שם. היא נתפסת כמשהו מרוחק, מסוגר. די להסתכל ולהקשיב לשני הראיונות לראות את ההבדל בפתיחות, בכנות התשובות שחדד נותנת. אז נכון, היא לא בדיוק עוברת מסך בריאיון הראשון אבל אלוהים אדירים, לפחות היא דוברת אמת.
הקול עדיין שם, בזה אין ספק, אך הקול - כמו חדד עצמה- עבר סינתוז ועיבוד מוגזם מדי באולפני ההקלטה על ידי מעצבי סאונד.
אז איך חדד יכולה להרוויח בחזרה את אהדת הקהל?
פשוט מאוד. לחזור להיות בנאדם ולא בובת ברבי. להימנע מתשובות דיפלומטיות בריאיונות ולהתחיל לדבר אמת (שהיא לסבית, למשל), להוריד את כל השיער המודבק והאיפור המוגזם ולחזור להיות עמך.
זה לא יוריד מיליגרם מכבודה או מהערכה כלפיה כזמרת, ההפך, זה רק יכול לסייע.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
