את ינאי הכרתי בשירות הצבאי בגבעתי.

עוד בבקו"ם, כשקיבלנו את המדים והנעליים נהיינו חברים. ראיתי שהוא מסתבך עם הקשירה הצבאית, הצעתי את עזרתי, ומאז אנחנו החברים הכי טובים שיש. רצה הגורל והעברנו כמעט את כל השירות הצבאי ביחד. גם לקראת סוף השירות, כשנפצעתי והועברתי ליחידה עורפית, שמרנו על קשר חם.

אני כבר השתחררתי והתחלתי ללמוד באוניברסיטה, וינאי היה עדיין בצבא קבע.

לא מזמן השתחרר. שעה קלה אחרי מסיבת השחרור שארגנו לו החבר'ה הוא כבר היה על המטוס להודו, ארוז ושתוי במידה הראויה. השאיר בבית את החברה הדוסית שלו מזה שנתיים וחצי (הוא דווקא חילוני כופר) ואת הכלב רוג'ר.

עברה חצי שנה וינאי חזר ארצה, הישר למסיבות פורים. בהחלט אפשר להגיד שהיתה לו נחיתה רכה.

אתמול (חמישי), בשבע בבוקר קיבלתי ממנו הודעת סמס: "תתקשר אלי ברגע שאתה רואה את זה. דחוף. מקרה חירום". הייתי בטוח שהוא מסתלבט עלי, אז שלחתי לו בחזרה: "אם זה דחוף אז למה אתה מסתפק בסמס?" הטלפון לא איחר לבוא. "אני חייב להיפגש איתך. עכשיו. קרה משהו נורא".

עם פיג'מה ודופק מהיר, נטול צחצוח שיניים הגעתי אליו. "מה קרה אחי?", שאלתי. "לא כאן. אי אפשר לדבר פה", אמר והלחיץ אותי עוד יותר. הגענו לגינה ציבורית. הוא היה חיוור. ניכר היה שלא ישן בלילה. "מה קורה ינאי?", שאלתי.

"היא בהיריון אחי. היא בהיריון!!!", צרח ופרץ בבכי. בחיים שלי לא ראיתי אותו ככה.

מתברר שכבר בלילה שחזר מהודו הם שכבו. זו לא הפעם הראשונה, כמובן. אחרי הכל, הם כמעט 3 שנים ביחד.

לאחר שנבדקו, הקונדומים נעלמו ובמקומם באו הגלולות. אתמול בלילה היא התקשרה אליו אחרי כמה ימים של הקאות. בהתחלה חשבה שאכלה משהו מקולקל. חברה שלה קנתה לה בדיקת היריון רק בשביל שתהיה בטוחה. מהרגע שהופיע שני הפסים היא הסתגרה בחדר. יומיים לא אכלה ולא ישנה. הפחד שיתק לה את כל המערכות. מה יקרה אם ההורים ידעו? בכל זאת, מדובר במשפחה דתית. מידי פעם ההורים שלה אמרו לה שינאי לא בשבילה. שהיא צריכה מישהו דתי. מישהו כמוה. זה לא שהם לא אהבו אותו. הם פשוט חשבו ששניהם נמצאים בעולמות שונים. שונים מידי.

רק ביום רביעי האחרון, שלושה ימים לאחר שגילתה שהיא בהיריון, היא סיפרה לו. על הפלה היא לא מוכנה לשמוע. "ואני? אני לא יודע מה אני רוצה. על המקום כרעתי ברך והצעתי לה נישואין".

פי נשאר פעור, וההמשך יגיע בפוסט הבא.

אומרים
שחג הפסח נמשך שבוע אחד. ביג מיסטייק. החג נמשך 3 שבועות:

השבוע
שלפני החג המקורי נקרא "שבוע הפרידה מהמחמץ". במסגרת שבוע זה עוברים בין
כל המסעדות האהובות, מזמינים את המנות הפייבוריטיות שלנו ואוכלים, יהיו הקלוריות אשר יהיו. גם בבית
אנו בולסים כל דבר שזז ומכיל קמח מוחמץ כי "עוד שבוע מתחיל הצום האמיתי".

טעות.

לא
צום ולא נעליים.

השבוע
השני של חג הפסח הוא השבוע נטול החמץ: זה מתחיל מהמטעמים המיוחדים של ליל הסדר, וממשיך בשבוע בו כולנו חיים על תפוחי אדמה, בשר, מצותף ביצים, ובעיקר – הרבה שמן וטיגונים. ותפוחי אדמה. כן כן, כולם מבטיחים לעצמם שבשבוע הזה נטחן רק ירקות
("ורק כאלה כשרים לפסח!!!", פקדה עלי האחיינית הקטנה שלי) וטו לא. נאדה.
בתוך יומיים הרעב יעשה את שלו, היצר והתאוות ישלטו עלינו פתאום, וכל ההבטחות
שהבטחנו, ובניגוד לתחת הנוסף שחבר אלינו בחורף, יעלמו כלא היו.

ויש
את השבוע השלישי, שנפתח בחגיגות המימונה. כאן יש תירוץ מיוחד לאכול: זה
חג.

סליחה?
מה זה היה עד עכשיו?

וכך,
ולאורך כל השבוע השלישי של חג הפסח, אנו ננסה להחזיר לעצמנו את כל החמץ שפספסנו
בשבוע שעבר. הברקס יגיע בשבוע שלאחר מכן, ביום השואה. בכל זאת, מתו מרעב שם.
קצת כבוד.

השבוע,
במסגרת השבוע הראשון, שבוע ה"נפרדים מהחמץ", ישבתי לאכול במסעדה עם ק', חברת
ילדות קרובה שלעולם לא תנטוש (ראו פוסטים קודמים). ק' היא מסוג האנשים האלה שאומרים
עליהם "אנחנו עוד נשמע עליהם, בטוח ייצא מהם משהו". בתיכון היא היתה,
כצפוי, יו"ר מועצת התלמידים ומועצת הנוער בעיר. פעילה מאוד. ורבלית. מן שלי יחימוביץ אקטיביסטית מודל גיל
16.  כשסיימה תיכון ניסתה להתקבל לגלי
צה"ל. הגיעה עד לשלבים המכריעים. בסופו של דבר נעתרה לחיזוריה של דוברת צה"ל
דאז, מירי רגב, ששמעה על העילוי ולא הפסיקה לשבת על הווריד. לאחר שסיימה קורס קצינים (בהצטיינות,
אלא מה) ושירות קבע, המשיכה ללימודי תואר ראשון בתקשורת במרכז הבינתחומי, אותו סיימה
בהצטיינות. ההצעה מאוקספורד קסמה לה והיא נסעה לעשות תואר שני בתקשורת בינלאומית
וניהול משברים, אותו סיימה בהצטיינות יתרה. אה, והיא רק בת 26. הכל אצלה תמיד מדוד. מדויק. מתוכנן לפרטי פרטים. גם הקריירה. טיול אחרי צבא? מחשבות תהומיות פילוסופיות על
החיים? לא אצל ק'. תמיד היתה חדורת מטרה, יודעת בדיוק מה היא רוצה להיות כשתהיה
גדולה. לא היו לה ספקות, תהיות, שאלות, חששות, דאגות. היא ראתה את המטרה ופשוט כיוונה אליה.

דבר
אחד היא שכחה לקחת בחשבון:

שאין לה קשרים.

היא
יושבת מולי, כמו תמיד, לבושה במחלפות הטרנדיות של העונה. מתפנקת מהשמש החורפית. אני שותק. נותן לה להוציא הכל. מעשנת בשרשרת. חצי חפיסת סיגריות היא גומרת לי מול העיניים, וזה עוד לפני שקיבלנו את המנה הראשונה. היא לא צריכה לדבר. עיניה משדרות דבר אחד: מה
לא בסדר בי? מה עשיתי לא נכון? איפה טעיתי?

אתהשיחה שהיתה לי עם ק' אכתוב בפוסט הבא.

עדאז,

חג ניקיון שמח :-*

אה,
ובקרוב אצלכם...