"אף פעם לא חשבתי שזה ייקרה דווקא לי, מכולם דווקא אותי חטפו "

אהובים שלי ,

2012 אה ? אני אישית לא חוגגת את הסילבסטר אבל מי שחגג אני מקווה שהוא נהנה (: אז.. אני חיכיתי כל השבוווע בציפייה להעלות לכם כבר את הפרק ! לא יכלתי לחכות אבל רציתי להעלות אותם ב1.1.2012 ולא בתאריך אחר ודווקא את שני הפרקים האלה ! אני מקווה שתאהבו אותם כי אני שלמה עם כל מילה שיש בפרקים האלה ואני חושבת שזה פעם ראשונה . במיוחד עם הפרק השני. אני מקווה שתאהבוו אותם ממש כי עבדתי עליהם כל כך קשה ! אני רוצה להקדיש את שני הפרקים האלה לכולכם ! לכל אחד ואחד מכם שקורא את הסיפור שלי כי באמת שאתם מרגשים אותי בכל פעם מחדש עם התגובות המדהימות שלכם ! 
אניייי מחכה לי פה בציפייה שיהיה כבר 00:00 לעשות כמה דברים [ לא להתנשקקקק אין לי עם מי ] ואזזזזז להעלות לכם פרק וללכת לישוןןןןןן כי אני צריכה עוד לקום ב6 בבוקר לבית ספר ... החיים בזבלללל ,

אז לאחר חפירה זו :

הפרקיייייייייייייייםםם

טם טם טם טם טם טם טם טם טם

מקווה שתאהבווו אותםם חברה , אווהבתתתתתת אותכם ! אה כן דרך אגב חובה לשים את השירים ברקע ! בלעדיהם הפרק לא אותו פרק . אווהבתתתתת ♥ 

פרק 7 - זה באמת קורה ? 

"תעזבו אותי כבר בהמות !"

"הופה הופה , אריק תראה .. אנחנו מתעסקים פה עם חצופה"

"דודה שלכם חצופה , עכשיו תעזבו אותי ! "

"תשתקי! " אחד מהם צעק עליי ולפתע הרגשתי את ידו בפניי, הוא הרביץ לי.

"מה נראה לך?"

צעקתי ,בכיתי , התחננתי שיעזבו אותי . אבל הם לא עזבו אותי. הם רק המשיכו להתעלל בי. מי אלה ?

"איפה מוטי?" אחד מהם שאל אותי , לא עניתי.

"שאלתי איפה מוטי?" הוא צעק.

"איפה הוא?!!?" הוא צווח עליי כל כך חזק. שתקתי. הוא החזיק בי בסנטרי כל כך חזק עד שאני חושבת שנשבר לי שם משהו.

"אחח !" צווחתי, מה הוא מטומטם ?

"תעזוב אותי מפגר !"

"תשתקי, את תדברי רק כשאני שואל אותך שאלות, זה מובן ? "

"לא!"

"אריק, בוא." הוא קרא לחבר שלו, "תברר עליה הכל.. אני רוצה לדעת איך קוראים לה,איפה היא גרה, אפילו איזה צבע תחתונים יש לה. תרביץ לה אם צריך. לא מעניין אותי." הוא אמר לו ויצא מהבית בטריקת דלת רועמת.

"אז .. חמודה... תתחילי לדבר"

שתקתי.

"נתחיל בשאלה קלה .. איך קוראים לך?"

" מה זה עניינך ? "

"ענייני, עכשיו, איך קוראים לך !? " שתקתי. הוא תפס בשיערי ומשך אותו "אחח ! זה כואב לי" בכיתי, שיעזוב אותי כבר!

"את מוכנה לענות ?

"הי..הילי, קוראים לי הילי"

"יופי , אנחנו מתקדמים"

"עכשיו. הילי, איפה מוטי?"

על זה כבר לא עניתי לו, לא מעניין אותי אני לא יסגיר את מוטי. אם כמה שהוא שונא אותי ואני אותו אני לא אתן לאנשים האלה להרוג אותו . אני לא רוצחת !

"אני אשאל שוב , איפה מוטי?"

הוא התהלך במקום עם אקדח על ידו. הוא זרק את האקדח לרצפה ומשך בשיערי לאחור קורע אותו "איפה מוטי?"

הוא החל להרביץ לי, נפלתי על הרצפה מרוב הכאב .

"איפה הוא ? תעני לי כבר או שאני הורג אותך !"

"תהרוג אותי ! קדימה ! אני לא אגיד לך בחיים אתה יכול לשכוח מזה "

הוא בעט בי בכל מקום אפשרי בגופי כאשר אני שרועה על הרצפה.

בוכה מיללת, זה לא עוזר, זה לא הזיז לו, אין בו טיפת רחמים.

"די כבר !" צעקתי אבל הוא לא הפסיק, הוא התכופף מעט והרים את ראשי למעלה

"עכשיו הילי , אני נותן לך הזדמנות אחרונה , איפה מוטי?"

"אני לא אומרת לך את זה אתה לא מבין??" אני לא יודעת מאיפה היה לי את האומץ לצעוק עליו בעוד הוא מקלל ומרביץ לי.

לא רציתי להגיד לו איפה מוטי, לא שידעתי איפה הוא אבל לא רציתי להגיד להם. הם לא יהרגו אותו בגללי, ממש לא.

הם לא יהרגו אותו.

***

ישבתי על הרצפה, מחזיקה את הדמעות שבזמן האחרון לא מפסיקות לצאת, מחזיקה את ברכי קרוב לבטני, מסתכלת על קרעי המכנס והדם שיוצא מידיי.

מה אני אמורה לעשות?

הרמתי טיפה את עיניי, הוא לא הסיר את מבטו ממני. מה הוא רוצה?

"הילי... זאת ההדמנות העשירית שאני נותן לך לספר לי איפה מוטי . תתחילי לדבר או שאני נשבע לך שאני הורג אותך. "

"תהרוג אותי."

"אין בעיה." עיניי נפקחו, מה? הוא באמת הולך להרוג אותי? אני באמת הולכת למות?

הוא הרים את האקדח וכיוון אותו אליי, "יש מילים אחרונות?"

"לא".

אז זהו, אני הולכת למות,בעוד פחות מעשר שניות אני כבר ימות ולא יהיה פה.

בעוד פחות מעשר שניות הוא יירה בי ויעוף דם על הרצפה. אף אחד כבר לא ייזכור מי הייתי. אף אחד. אז.. ביי .

"את בטוחה הילי? את בטוחה שאת לא רוצה להגיד לי איפה מוטי?"

"אני..."

"אני פה!" קול מוכר נשמע, מוטי?

"תראו מי החליט להצטרף אלינו, אדון מוטי וקנין"

"תשחרר אותה"

"אני לא חושב "

"תשחרר אותה אמרתי!" מוטי צעק והוציא מכיסו האחורי אקדח וכיוון אותו אל האיש.

"הילי את בסדר?" הוא צעק. "כ..כן.. אני חושבת" בכיתי, כבר לא יכלתי להתאפק. בבקשה שמוטי יצליח להצליח אותי. הוא לא כמוהם, הוא לא העז להרביץ לי אפילו פעם אחת. לעומתם, כולי מלאה בדם של עצמי.

ירייה נשמעה מאוויר ומיד לאחר מכן עוד אחת, ראיתי את גופו של האיש צונח לרצפה, הרגשתי את גופי מת.

לאט לאט הדם החל לצאת מגופי, צעקתו של מוטי נשמעה באוויר והוא התקדם אליי,

"הילי,הילי תהיי איתי טוב? אני לוקח אותך לבית חולים,תהיי איתי"

"כו..כואב לי מוטי" אמרתי לו. הרגשתי את גופי מורם ואת מוטי מקלל. הוא צעק לכל עבר.

עיניי נעצמו ומשם .. אני כבר לא יודעת מה היה...

פרק 8 - חיים או מוות ?

"ילדה שלי.. תתעוררי, בבקשה."

"דוקטור, מה מצבה?"

"היא ישנה"

"היא תתעורר?"

"כן."

"תודה לאל"

"איפה דוד בעלי?"

"אני לא יודע גברת. אני חושב שהוא יצא בחוץ"

"אוקיי, אני אחכה לו פה. אני לא רוצה לעזוב אותה , עד שמצאנו אותה."

אלוקים נותן לנו את הזכות לחיות. אלה אנחנו שבוחרים אם לחיות את החיים או לחיות אבל בעצם להיות מתים.

אני תמיד חשבתי שאני חיה את החיים שלי עד הסוף , מנצלת כל רגע ורגע.

טעיתי.

אני לא חייתי כלום.

עד אותו היום בו חטפו אותי. עד אותו היום בו מוטי חטף אותי.

רק אז התחלתי לחיות, התחלתי לראות חיים. מה זה באמת לחיות.

כשמוטי סיפר לי את הסיפור שלו, אני הרגשתי רע. לא רק בגלל מה שמוטי עבר אלא בגלל מה שאני עברתי. לפתע גיליתי שאני לא עברתי. אני לא עברתי כלום.

אני לא עשיתי כלום בשנים שבהן אני חיה. חייתי תמיד על חשבון ההורים שלי,לא יצאתי לעבוד, כל היום שותה והולכת למסיבות, בקניות , מבזבזת את הכסף ולא נותנת לו שום ערך.

עד לפני שבוע אני לא חייתי.

"החיים והמוות ביד הלשון" זה המשפט.

אם הייתי משקרת ומגלה את מיקומו של מוטי למרות שלא ידעתי אותו לא בטוח שהיו יורים בי. לא בטוח שהיו מרביצים לי.

לא בטוח שהייתי שוכבת עכשיו על מיטת בית חולים עם שמלת בית החולים שפתוחה מאחור חושבת על החיים.

לא בטוח שהייתי בכלל מגלה מה ערך החיים.

אבל גיליתי- ערך החיים הוא לחיות. פשוט לחיות, לחיות כאילו זה היום האחרון שלך. כל יום לנצל במה שעושה ל-ך טוב.

אלוקים נותן לנו את הזכות לחיות, אני בחרתי בחיים.

"אמא"

"מתוקה שלי!" פקחתי את עיניי, למולי נגלתה הדמות של אימי, של האישה שהייתה כל כך חסרה לי. אמא שלי.

"אמא". היא קמה ממקומה וחיבקה אותי ברוך ובאהבה שרק היא יודעת לתת לי.

"אני כל כך התגעגעתי אלייך" היא אמרה לי והחלה לבכות ואני איתה.

"אמא אני אוהבת אותך, אני אוהבת אותך ואני לא אפסיק להגיד לך את זה אף פעם"

"גם אני אותך ילדה שלי, גם אני אותך"

"ואבא?"

"הוא בחוץ, אני ייקרא לו." היא קמה ממיטתי ויצאה מהחדר.

ההורים שלי פה. אני בבית חולים, מה קורה פה? איך למען השם כל זה הספיק לקרות?

איפה מוטי?

"הילי" קולו של אבי נשמע בתחילת הדלת "אבא" הדמעות לא עצרו

"אהובה שלי, אני התגעגעתי אלייך כל כך,אנחנו חיפשנו אותך ולא מצאנו אותך. כשמצאנו את המיקום שלך את כבר לא היית שם. הוא לקח אותך למקום אחר"

"אבא איפה הוא ?"

"איפה מי?"

"מוטי"

"אם את מתכוונת לזה שחטף אותך מוטי, הוא עכשיו בכלא לכלא שנים טובות על חטיפה"

"מה??? " נשימתי נעתקה.

"אבא לא! "

"מה לא? הילי מה עובר עלייך?"

"עכשיו אבל עכשיו אתה בא איתי לשחרר אותו!"

"הילי זה לא הולך לקרות,ואת לא יכולה לעשות כלום את בבית חולים אז תישבי"

"אמא תגידי לו!"

"הילי... "

"שום הילי, תשחררו אותו ! עכשיו ! "

"למה את כל כך רוצה לשחרר אותו? הילי אני צריך להזכיר לך שהוא חטף אותך? שבגללו את פה? בבית חולים אחרי שירו בך ? "

"כן אבא בזכותו אני פה, אני רוצה ללכת לשחרר אותו ועכשיו!"

"אבל למה?"

"ככה, כי זה מה שהלב שלי אומר לי לעשות "

"הילי מה קורה לך?"

"השתניתי טוב? עכשיו תחזירו אותו !" צעקתי, נאנקתי מכאבים.

"טוב" הם אמרו שניהם ביובש ויצאו מן החדר.

אני חייבת להבין מה קורה פה.. מוטי...

הורדתי ממני את השמיכה שעטפה אותי והרמתי את שמלתי. ראיתי את התחבושת על בטני.. בטח לשם הכדור נכנס. יופי.

הייתי כל כך עד שפשוט עצמתי את עיניי וחזרתי לישון, מקווה שכשאני יתעורר הדברים יהיו לי יותר ברורים.

***

יד חמימה נגעה במצחי, מזיזה את שיערותיי.

פקחתי את עיניי באיטיות ולמולי נגלו פניו של מוטי.

"אתה פה, הם שיחררו אותך" אמרתי בשקט..

"כן, בזכותך הילי... למה?"

"אתה לא צריך להיות שם... היו לך סיבות משלך לחטוף אותי, סלחתי."

"את לא צריכה לסלוח לי"

"אני כן, אני גם מבקשת סליחה.."

"על מה בדיוק?"

"על זה שהייתי כמו שהייתי.. סליחה"

"את לא צריכה להגיד לי סליחה, אני צריך לבקש ממך תודה. תודה שהוצאת אותי מהכלא,שלא אמרת להם איפה אני ובגללי את פה. בגללי."

"שששש... זה עבר, העיקר שהכל בסדר עכשיו"

התרוממתי מעט מנסה להרים את גופי למעלה על מנת לשבת. "אחח " כאב לי.

מוטי התרומם ועזר לי "את בסדר?" הוא שאל וחזר לשבת.

"כן,תודה"

"הילי.. השתנית, את כבר לא אותה ילדה מפונקת שהכרתי.. את אחרת"

"אני מקווה שהשתנתי,אני לא רוצה להישאר אותה ילדה מפונקת.. "

"השתנית"

"מוטי, איפה הם עכשיו? "

"אני לא יודע.. הם ברחו "

"הוא מת?"

"מי?"

"זה שירית בו, מת ? "

"כן"

השפלתי את פניי, למה אני עצובה? הוא הרי הרביץ לי, התעלל בי... ירה בי. אבל למרות הכל הרגשתי אחראית למותו .

"הילי אני כל כך מצטער שנאלצת לעבור את כל זה בגללי.. כשהבאתי אותך לפה את היית במצב רע. כולך היית דם, לא רק של הירייה. הוא הרביץ לך. אני כל כך שמח שהוא עכשיו מת. "

"אל תדאג לי.. העיקר שעכשיו הכל בסדר,שנינו בסדר וזה מה שחשוב."

"אז.. הגיע הזמן להיפרד לא?" מוטי שאל, ליבי הלם .

"מה ? לא! "

"הילי... "

"מוטי... אל תלך, תישאר איתי. אתה לא תיכנס לכלא אני מבטיחה אבל אני גם לא רוצה שתמשיך בחיים האלה. תשקם אותם, את עצמך! "

"הילי... זה לא כזה פשוט"

"אני יודעת ! אני יעזור לך, אבל בבקשה, תישאר איתי"

"אני לא יודע.."

"בבקשה מוטי.... " הוא הסתכל עליי, הסתכלתי על פניו, על עיניו הגדולות, על תווי פניו, על הזיפים, על הליכלוך שהיה ניכר בו תמיד.

מוטי התרומם מהכיסא וניגש אליי,הוא התיישב לצידי ולקח את ידי, מלטף אותה.

לפתע בלי שהרגשתי אפילו שפתי ושפתיו של מוטי התחברו.

מוטי נישק אותי.

********************** 

הם התנשקוווווווווווווווווווווווווווווו !!!!! צפוי ? קיטצ'י ? אע , אני אהבתי את הפרקים האלה ... וזה מה שהכי חשוב תכלס לא? שהכותב יאהב את מה שהוא כותב ויהיה שלם איתו (: 

אני אוהבת אותכם המון מוזמנים לתת מחמאות ביקורות הערות הארות מה שבא לכםם כל עוד זה נכתב בצורה יפה כן? 

אווווווהבתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתת ♥♥♥

בי בי 2011 , ברוכה הבאה 2012 (-: 

אהווביים שליי , אז הפרק בלי יותר מדי חפירותתתת 

אווהבתת וחג שמח ! ♥♥

פרק 6 - סיפור חיי

קרני השמש פקחו את עיניי וגרמו לי לפקוח אותם בעצבנות 'איף' רטנתי .

"קומי" קולו של מוטי נשמע בחדר, יש.

התיישבתי על המזרון הקשה מגרדת באפי ומקימה את עצמי בכוח אל עבר השירותים.

ושוב כמו כל בוקר גמרתי גליל נייר בכך שפיזרתי אותו על האסלה המסריחה,אבל הפעם שונה מבכל בוקר מוטי לא אמר לי על כך כלום . הוא שתק וישב בסלון.

יצאתי מן המקלחת והתיישבתי בספה שממול מוטי, הרמתי את עיניי אל עבר האור שיצא מן המטבח, "למי הנר?" שאלתי. הוא לא ענה .

"מוטי ? "

"מה?"

"למי הנר?"

"למישהו"

"מה יש לך?"

"אין לי כלום הילי"

"כן יש לך "

"הילי תעזבי אותי "

"אתה לא רוצה לספר לי מה יש לך?"

"לא לא ממש"

"טוב.." השפלתי את מבטי אל הרצפה ושתקתי. לא היה לי מה להגיד.

הדקות עברו, השעות עברו והמשכנו לשבת ככה בלי לדבר בלי להגיד כלום. מה עובר עליו?

"הנר..." מוטי החל להגיד

"כן?"

"הוא לסבתא שלי, היום זה יום השנה של המוות שלה, 13 שנים "

"אני מצטערת"

"זה בסדר"

"איך זה קרה? אם אפשר לשאול" הרמתי את ראשי והסתכלתי על מוטי, עיניו לא הורמו אליי, הוא ישב בספה כמו ילד קטן ומסכן .

"רצחו אותה "

"מה? למה?"

"זה סיפור ארוך "

"אני לא חושבת שיש לנו משהו יותר טוב לעשות .. יש לנו את כל הזמן שבעולם"

מוטי זז קצת במקומו והתחיל לדבר.. לספר לי את הכל מהתחלה.

"אבא שלי.. עוד לפני שנולדתי היה מסומם. הוא היה עושה כל דבר בשביל הסמים. לא משנה מה.. אמא שלי ניסתה לעצור אותו אבל היא לא הצליחה, הוא היה חזק בתוך הסמים, הוא לא נתו לאף אחד לעזור לו.

השנים עברו ואמא שלי נכנסה ממנו להריון, היא התחננה לפניו שישתנה, בשביל הילד. אותו לא עניין שום דבר, לא הילד ולא אמא שלי.

עברו החודשים ואמא שלי ילדה.

היא לא שרדה את הלידה ונפטרה אבל הביאה אותי אל אוויר העולם והשאירה אותי לטיפולו של אבי.

הוא לא ידע מה לעשות ופשוט זרק אותי בכניסת הבית של סבתא שלי, אמא שלו.

הוא היה עמוק בתוך הסמים, היו לו חובות בכל מקום.

הם איימו עליו שאם הוא לא יחזיר להם את החובות הם יהרגו אותו. הוא לא הקשיב, הוא מכר הכל, כל בגד ובגד, כל ארון, טלויזיה .. הבית היה ריק מדברים. הוא גנב כסף מסבתא שלי כדי לקנות סמים , הוא עשה הכל בשביל הסמים.

בכל הזמן הזה סבתא שלי טיפלה בי, אני הגעתי כבר לגיל 8 ואהבתי את סבתא כמו את אמא שלי. היא הייתה אמא שלי. לא היה מישהו אחר שיטפל בי, היא אהבה אותי והרחיקה אותי מאבא שלי כמה שהיא יכלה. עד שיום אחד אבא שלי נכנס לבית שלי ושל סבתא שלי. אני באותו היום ישבתי עם סבתא שלי בסלון, היא לימדה אותי לקרוא ולכתוב.

הוא נכנס כמו רוח, הוא היה נראה נורא.

הוא התחיל לצעוק על סבתא שלי שתביא לו כסף, היא לא הסכימה. איזה אמא הרי תרצה להביא לבן שלה כסף בשביל סמים?

הם התווכחו הוא צעק אותה וקילל, היא אמרה לי להיכנס לחדר ולא לצאת משם עד שהיא תקרא לי. אני בתור ילד בן 8 נכנסתי לחדר אבל השארתי טיפה ממנה פתוחה והסתכלתי אל הסלון , על כל מה שקורה שם.

ראיתי אותו מרביץ לה.

לפתע הוא שלף סכין ותקע בה. היא נפלה על הרצפה מדממת . והוא יצא מהבית בריצה.

אני לא יישכח את היום הזה. אני זוכר שיצאתי מהחדר שלי וחיבקתי אותה, היא מתה לי בידיים ואני לא יכלתי לעשות כלום ! פשוט כלום !

אני נשבעתי לנקום . את אבא שלי הם הרגו ואני חשבתי שזהו שנפטרנו מעניין החובות. אבל לא. הם חיפשו אותי ואיתרו אותי, עכשיו הם רוצים את הכסף בחזרה. אז כן רצחתי כמה אנשים בשביל להחזיר להם את הכסף. אבל זה לא מספיק. הם רוצים עוד אם לא הם יהרגו אותי . בגלל זה אני צריך את הכסף של אבא שלך. בשביל לשלם להם ולברוח מפה. הם רודפים אחריי הילי והם לא יעצרו. "

דמעה ירדה מעיניו של מוטי והוא מיהר לנגב אותה .

"סליחה " הוא אמר

"אין לך על מה מוטי . אני כל כך מצטערת.. אני לא מאמינה שכל זה קרה לך"

התחלתי לבכות, לבכות על החיים שלי ולראות עד כמה הם היו לא הוגנים. בזמן שאותי גידלו 6 מטפלות באהבה אותו גידלה סבתא שלו שרצחו אותה אל מול עיניו והוא היה צריך להתסדר ילד בן 8 לבד.

קמתי מן הספה אל עבר הספה של מוטי והתיישבתי לצידו. "אתה בסדר?"

"כן". לא האמנתי שדווקא לי מוטי יספר את זה. מכולם דווקא לי, לבן אדם שהוא הכי שונא בעולם.

אבל איך אומרים? הכי קל לספר משהו לאנשים שאתה פחות מכיר לא?

"תודה הילי"

"אין על מה"

"תודה."

*** 

הנחתי את צלחת האוכל במקומה, והתיישבתי בספה שכבר היה לי נמאס ממנה . 
התחלתי לזמזם שירים מוכרים.. איפה מוטי למען השם? הבית היה נעול ומוטי אמר שהוא יוצא לכמה דקות והוא לא חזר.
הוא אידיוט או מה ? דלת הבית נפתחה , תודה לאל.

"מוטי?" צעקתי " איפה היית ? אתה יודע כמה זמן אני כבר מחכה פה?"
"אתה לא מוטי" הסתכלתי על האיש שעמד מולי , "אחלה הבחנה" הוא אמר והרים אותי  .   

מתח מתח מתח ?? אוווווהבתת הכי שיש ♥♥