החלטתי להחזיר את הבלוג,אני מרגישה צורך לשתף.

מכתב שכתבתי בסוף האישפוז הפסיכאטרי שלי,רציתי לתת אותו לחברים הקרובים שלי שהתחרקו ממני 

עבר כמעט חודש ואין לי אומץ.

אתם לא מבינים.
אני כבר לא חיה אתם לא קולטים?
תפסיקו לנסות להחיות משהו שכבר מת. נעצר.
אני לא מסוגלת להתמודד עם עצמי, כמה אפשר
כמה אפשר לקום בכל בוקר ולהרגיש את השנאה הפנימית מחלחלת
בתוכך ואיתה את צרכה להיות כל היום
לצאת אל הרחוב, לראות אנשים, להכנס לבית הספר, ליצור קשר עין ומגע עם אנשים, אלוהים.
אני יודעת שאתם חושבים שאני מוזרה בטירוף, מטומטמת, חסרת רגשות
אבל אני לא יודעת איך עוד אפשר להסביר שזה לא ככה.
אני לא יכולה להתקרב לאנשים בגלל השנאה שלי כלפי עצמי,
ואולי זה ישמע לכם לא הגיוני אבל זה לא הגיוני כי זה לא נמצא בעולם שלכם.
אף פעם לא חוויתם את מה שאני חווה כבר שנים.
אתם לא יודעים מה זה לספור חיוכים.
אתם לא יודעים כמה שאני רוצה להיות חלק ממכם, להיות אנושית, נורמלית.
אבל אני לא מצליחה ואני פוגעת בהמון אנשים בדרך עם הפרצוף התמים שלי אני עושה מהלכים ראשונים ואז נסוגה לאחור, אנשים לא מצליחים לקלוט אותי.

אתם לא יודעים מה זה להתארגן ביום שישי במשך 3 שעות ואז להסתכל במראה ולפרוץ בבכי בלי להבין למה אבל זה ברור, אני שמנה מדי.
שמנה ולא מושלמת. אבל אין דבר כזה שלמות אז לאן אני שואפת?
אני שואפת לדבר שלא קיים, אתם לא חושבים שזה הדבר האידיוטי ביותר
לבזבז עליו את החיים?
ואני יושבת כל היום ונחנקת משנאה ורחמים עצמיים, מדמיינת איך הכל היה
יכול להיות אחרת ואני לא יודעת איך להסביר כי במילים זה לא הולך אבל
לא משנה מה שתגידו וכמה שתנסו להוציא אותי זה בלתי אפשרי כי זה חלק
ממני, אתם שתקתם כל השנים האלה ונתתם לי לשקוע
אז למה עכשיו אתם מצפים ממני להתנהג כמוכם?
אתם חושבים שהאישפוז עזר לי? אתם באמת מאמינים לבולשיט הזה?
ותסתכלו עליי. השמנתי שם כל כך, אתם עדיין מאמינים שהוא עזר לי?
אני לא יודעת למה אני ממשיכה לחיות בתוך כל זה
אולי אני מקווה לקום יום אחד ולגלות שהכל אחרת,
ומעכשיו הכל יהיה טוב.