"כל אדם זקוק למקום פרטי בו יוכל לצאת מדעתו בשלווה ובכיף "

אוקיי אז סוף סוף למרות האיטיות והעצלנות שלי אני מעלה את היום שני פרקים ברצף כמו שהבטחתי (למרות השעה המאוחרת) שוב ממש מצטערת על הייבוש ומצטערת שזה מפורסם כל כך מאוחר אבל אני מקווה שהפרקים ייפצו על זה בנוסף אני מקדישה את הפרקים האלה לשתי קוראות מאוד נאמנות שלי שהן גם חברות מאוד מאוד טובות שלי שאני פשוט חולה עליהן (ברי וברבור למרות שפעם קודמת קראתי להצוצ'י ,מה אני אגיד זה פשוט לא תפס)

אז תהנו מהפרקים ואל תשכחו להגיב ורק את האמת .

פרק 3

אחרי שחיפשתי בכל החדר  ,ולבסוף נזכרתי ששכחתי לבדוק מאחורי דלתות העץ  ,לכן פתחתי את דלתות העץ הגדולות שלא ידעתי מה יש מאחוריהן עד אותו הרגע הזה  ,וגיליתי לתדהמתי  את המזוודה שלי מונחת בתוך מה שהתגלה לי ארון בגדים ענק שהיה בערך בגודל חדר נוסף היתי המומה זה היה הרבה יותר מדי בשבילי . נכנסתי לאט וראיתי שתי שורות של מגירות רחבות ומדפים רבים מלאים בגדים וגם עוד ארון צר שבו קולבים ועליהם שמלות ומעילים .נאנחתי ופתחתי המזוודה שלי כדי להוציא בגדים חדשים להיום אבל אז העברתי מבט אחד אחרון על כל הבגדים ומשהו משך אותי לנסות אותם ,הרי הם במילא בשבילי נכון ? אז לא כדאי שאני איהנה מהם ? מצד שני איך אני יכולה להרשות אז זה לעצמי גם ככה החוב שצברתי על כל הדברים האלה שבחדר שלי גדול , חשבתי לעצמי אבל ידעתי גם שאלנה (גב' דה לוקה זוכרים?) תיעלב אם לא אלבש לפחות משהו אחד מכל הבגדים שכאן 'רק פעם אחת להרגיש נורמאלית ,אחר כך אולי אני אמצא עבודה ואקנה לי בגדים חדשים ,עד אז אצטרך להסתפק בבגדים הרגילים שלי ,אבל זאת תהיה הפעם הראשונה והאחרונה שלי ' הבטחתי לעצמי למרות שידעתי שאצטרך הרבה משמעת עצמית כדי לא להתפתות מעבר לפעם היחידה הזאת.לבסוף בחרתי את מכנסי הג'ינס הכי יפים שלי שמצאתי במזוודה (עד כמה שהם יכלו להיות) וחולצת פסים בלבן וסגול קצרת שרוולים עם כובע דק  מחובר לחולצה (קפוצ'ון) נעלתי את הנעלי אולסטאר השחורות והישנות שלי (למרות שהיו עוד נעליים אחרות בארון מלבד החולצה לא הרשיתי לעצמי לקחת עוד משהו מהארון) .

עליתי למעלה ונכנסתי למטבח שלא היה קשה למצוא אותו,ישר כשנכנסתי כל המבטים של אלנה ,לורנ'צו וחמישה ילדים שלא הכרתי הופנו אליי, הסמקתי ואמרתי בקול שקט "בוקר טוב" לכל חמשת הילדים שישבו סביבי שולחן העץ הגדול אמרו   אלנה ולורנצ'ו חייכו אלי חייכו רחב ואלנה באה אליי ואמרה בשמחה "החולצה הזאת מאוד מחמיאה לך ויולט בואי תשבי לאכול ,אלה הילדים שלנו ,לוקרציה,אליסיה,לוקס שכבר פגשת כששלחתי אותו לקרוא לך ,אדוארדו ואדמונד " ,לוקס חייך אלי ואמר לי בהתרגשות המתוקה שמאפיינת כל ילד קטן  "ויולט בואי תשבי לידי " נענעתי בראשי לאט והלכתי לשבת לידו ,לוקרציה  שישבה לידו גם היא חייכה אליי ואמרה "היי ויולט אני מאוד שמחה לפגוש אותך אנחנו נהיה חברות טובות "ואז קרצה לי  היא מאוד הזכירה לי את אמה במראה (חוץ מהשיער הסגול החלק שניחשתי שהוא צבוע ) ובאישיות שלה, חייכתי אליה חזרה .אליסיה שישבה ליד לוקרציה הייתה גם היא מהממת ביופייה (בעצם כולם היו נראים כאילו יושבים פו חמישה דוגמנים במקום נערים ונערות רגילים גם מבחינת לבוש ) אבל גם נראתה לי טיפה מפחידה באיך שהיא נעצה בי את עינייה הכחולות היפות ואמרה לי היי קצר ולא כל כך סימפתי כאילו עשיתי לה משהו ולכן לא העזתי לענות לה ,והשפלתי את מבטי אל השולחן "היי ויולט "אמר קול גברי שגרם לי להרים את עיניי שוב ,הקול היה שייך לנער מאוד שרירי וגבוהה שיישב ליד אליסיה ,אדוארדו הוא חייך אליי בפלרטטנות והדרך שהסתכל עליי גרמה לי להסמיק עוד יותר מקודם כשעמדתי בפתח המטבח וכולם הסתכלו עליי ,"ברוכה הבאה למשפחה ,מה את אומרת שאני אעשה לך אחר כך סיור בבית. נתחיל בחדר שלי " הסתכלתי עליו וחשבתי איך לדחות את הצעתו כדי שלא אצטרך להישאר איתו לבד ,אף פעם לא הייתי טובה במיוחד אם בנים ומשהו בו גרם לי אי נוחות ,אך למזלי אלנה התערבה ואמרה בקול נוזף "אדוארדו תפסיק להציק לויולט "ונעצה בו מבט כועס בעודה מניחה מולי צלחת אם ירקות ,חביתה ובייקון וכוס מיץ תפוזים ואמרה בחביבות "מקווה שאת אוהבת ביצים " נשמתי לרווחה שחילצה אותי מהמצב המביך הזה ואמרתי יותר בקלילות "תודה זה בסדר אני מאוד אוהבת חביתות ,היינו אוכלים אותן לארוחת הבוקר בבית היתומים כל יום ראשון" לורנצ'ו ואלנה הצטרפו אלינו גם הם לארוחת הבוקר  ובמהלך הארוחה שמתי לב שהשתחררתי יותר אחרי ההיכרות שלי אם כולם והרגשתי טיפה בנוח וגם בעיקר כי אלנה התיישבה לידי,מאדוארדו השתדלתי להתעלם אבל נראה שהוא כבר לא שם לב אליי והתעסק יותר באוכל שלו ולוקרציה ולוקס היו ממש נחמדים אליי ואחרי הארוחה לוקרציה הציעה שהיא תערוך לי סיור בבית שלהצעה הזאת הרגשתי ממש בטוחה להסכים לה ,היחידים שנראו מכל בני המשפחה לא מרוצים מהגעתי היו אליסיה שחוץ מההיי הקצר שזרקה לעברי והמבט שנעצה בי למשך כמה דקות נראה שהיא מתעבת אותי  והנער האחרון שאלנה הציגה בפניי אדמונד שאפילו לא טרח להעיף לעברי מבט או להגיד לי היי גם אם לא  לפחות היי קצר וקר כמו אליסיה ,אלנה כעסה עליו ואמרה שככה לא מקבלים מי שעומדת להפוך חלק מהמשפחה עכשיו אך לא נראה שעל אדמונד השפיע מה שהיא אמרה והיא נאנחה והתנצלה בפניי על התנהגותו למרות שאמרתי לה שזה בסדר כדי להרגיע ולא אכפת לי  מסתריותו סיקרנה אותי והשוני שבו ,היה בו משהו שמשך אותי להציץ עליו גם אם לזמן קצר מפני שלא הסתכלתי בפעם הראשונה שנכנסתי על כולם ממש טוב והדחף היה חזק בגלל התנהגותו למרות שקצת נעלבתי אך למרות זאת לא העזתי להעיף מבט לעברו במשך כל הארוחה .

אחרי ארוחת הבוקר כולם שמו את הכלים שלהם בכיור ויצאו מהמטבח ,פונים לעיסוקיהם  ולוקרצ'יה משכה אותי יחד אם לוקס לאחר שאלנה דחתה את הצעתי לעזור לה אם הכלים . "זה הסלון ,אנחנו עושים משהו ביחד כולם בימי חמישי בערב "זמן איכות אם המשפחה " רעיון של אבא ,אבל אנחנו עושים גם מה שעושים רוב בני הנוער הרגילים בימינו בסלון –יושבים ורואים טלוויזיה "אמרה לוקרצ'יה וצחקקה

הסלון כמו המטבח שכך הספקתי להבחין בזה נראה כאילו יצא ממגזין לריהוט הבית :עמדו בו שתי ספות עור שחורות ועליהן כריות גדולות ולבנות ומולן טלוויזיית פלזמה גדולה פי שתיים מזאת שעמדה בחדרי  ובין הטלוויזיה לספות עמד שולחן זכוכית נמוך ועליו כערה לבנה אם פרות שנראו מזויפים אבל לא יכולתי להחליט בוודאות .אחרי הסלון לוקרצ'יה הראתה לי את  כל 3 הקומות למעלה שהיו אותו דבר :מסדרון ארוך וכמובן לבן (משום מה כל הלבן הזה הרגיע אותי והזכיר לי דף חלק להתחלה חדשה ) ובכל קומה היו ארבע דלתות ,כל זמן הסיור בבית לוקרציה קפצה ממקום למקום הצביעה על הדלתות של החדרים של אחייה ושל הורייה ומדי פעם שאלה אותי שאלות על החיים הקודמים שלי ,אך לא ניסתה לחדור עמוק מדי בשאלותיה לחיי בבית היתומים (עוד סיבה שגרמה לי לחבב אותה יותר ,אך זה נראה שאפילו לא התאמצה לדבר איתי בזהירות בלי לחדור יותר מדי לפרטיותי כמו שאר האנשים שהיו פוגשים אותי ומגלים שאני יתומה ) במשך הסיור גיליתי שאני נפתחת אליה בזמן הקצר שהספקנו לבלות ביחד והעזתי גם לצחוק  איתה מדי פעם ולדבר על שטויות או לשאול אותה גם שאלות עליה . אחר כמה זמן שבו המשכנו לפטפט ולצחוק ,תוך כדי שעברנו בין הקומות  שמתי לב פתאום  שחוץ מכמה מהדלתות שהיו שייכים לחדרים של אחיה ושל הוריה  לא התייחסה לוקרצ'יה לשאר הדלתות שעוררו בי סקרנות רבהשפתאום לא עזבה אותי כך  שככל שחשבתי יותר ויותר למה דילגה עליהן לא יכולתי להתאפק יותר ושאלתי את לוקרצ'יה בזהירות :"אממ..לוקריצ'יה מה יש מאחורי הדלתות האחרות שלא שייכות לחדרים של הורייך והאחים שלך" לוקרצ'יה שהייתה בגבה אליי מכיוון שיצא שהלכתי אחריה קפאה לדקה ולא ענתה לי שכבר הצטערתי ששאלתי אך מיד הסתובבה אליי עם החיוך הרגיל על פנייה ואמרה כאילו לא קרה כלום "אוה החדרים האלה משמשים כמחסנים מפני שהחדר הנוסף מחוץ לבית הוא החנייה של המכוניות ואין מספיק מקום לאחסן שם דברים והחדר האחרון בקומה השנייה משמש כחדר האורחים " למרות שלוקרצ'יה המשיכה להתנהג כהרגלה והמשיכה לדבר על הצבע הבא שחשבה לצבוע בו את שערה יכולתי להרגיש שהשלווה שהרגשתי ליד לוקרצ'יה נעלמה ובמקומה הרגשתי את המתיחות נמתחת בינינו כמו חוט דק וישר שמחבר בין שתינו והייתה לי תחושה שגם היא חשה בכך .ירדנו במדרגות לקומה הראשונה ובאותו הרגע ראינו את אליסיה לבושה בבגדים מהממים :ג'ינס בהיר קרוע צמוד ,חולצת סטרפלס שחורה ונעליי עקב שחורות ולאוזנייה עגילי חישוק גדולים בצבע לבן ,היא הייתה מאופרת באיפור שחור ומעושן מדי לטעמי אבל שרק הוסיף ליופייה הטבעי והבליט את עינייה הכחולות ושפתיה היו משוחות באודם אדום כדם  היא נראתה חסרת סבלנות כאשר ראתה אותי ואת לוקרצ'יה יורדות ואמרה בעודה מרימה למול עינינו את מפתחות שנראו שייכות למכונית "לוקרצ'יה שכחת שאנחנו אמורים ללכת לקניות ,אנחנו נאחר למכירה של "ZARA ' זה מבצע חד פעמי " אמרה וכבר יצאה מהבית בכעס ,לוקרצ'יה פנתה אלי ונראה שכבר שכחה את מה שקרה לגמרי וגם אני קצת כי כבר לא הרגשתי את אותו החוט שבנה את המתח וקשר בינינו "אוי כמעט שכחתי מזה ,את רוצה לבוא איתנו " אמרה בשמחה ואז הוסיפה כשראתה שאני מהססת ברכות "אני יודעת שאליסיה יכולה לפעמים להראות קרה ומרושעת ומי כמוני יודעת אני חיה איתה אבל תאמיני לי שעמוק בתוכה היא בן אדם נחמד .טוב עמוק עמוק בתוכה מאוד עמוק "אמרה לבסוף בצחוק ושתינו צחקנו ,היא צדקה זאת הייתה אחת הסיבות שלא ממש הסכמתי בהתלהבות להצעתה אבל חוץ מזה אני לא ממש משתגעת על מקומות כאלה  המוניים וחוץ מזה יש לי מספיק בגדים ואין לי כסף משלי ללכת איתן ואני לא יכולה להרשות להן לבזבז עליי כסף ויש עוד דבר שהתביישתי להודות בפנייה ובפני אליסיה שבטוח הייתה צוחקת עליי אם הייתה שומעת את זה  :אף פעם לא בקרתי בקניון עד כמה שזה נשמע מוזר מפני שמי לא ביקר בקניון לפחות פעם אחת בחייו (אפילו יותר מפעם אחת כמובן) וגם באזור שבו גרתי היה קניון שהיה קרוב מאוד  . אבל בגלל שלא יכולתי לומר לה את זה פשוט חייכתי ואמרתי בהתנצלות "תודה אבל אני חושבת שאני אוותר ,אני פשוט רק הגעתי לכאן והייתי רוצה לטייל קצת באזור ולחקור אותו אבל תיהנו " מה שלא היה לגמרי שקר והיה די נכון(באמת התכוונתי לטייל קצת ביער מאז שהגעתי היה לי רצון בלתי נשלט להיכנס לתוכו) לוקרצ'יה נראתה מודאגת טיפה לפתע ואמרה בקול קצת חושש   "רק אל תתרחקי בסדר  " וכדי להרגיע אותה אמרתי מהר "אל תדאגי אני אשמור על עצמי אני לא אתרחק מבטיחה " וחשבתי לעצמי ברגע שאמרתי את זה שאנחנו נשמעות כמו אחות גדולה ומגוננת ואחותה הקטנה שהולכת לבד לאנשהו בפעם הראשונה . לוקרצ'יה חיבקה אותי ולאחר שהזהירה אותי פעם נוספת בקשר ליער  נפנפה לי לשלום לפני שיצאה בטריקת דלת מהבית .לאחר שיצאה נלחצתי מעט שאני לבדי מפני שדממה שררה בבית 'לאן כולם נעלמו ' חשבתי בזמן שהסתובבתי בבית אך כשמצאתי את לוקאס יושב על הספות מול הטלוויזיה נשמתי לרווחה ,'לפחות אני לא לבד ' אמרתי לעצמי וניגשתי אליו "לוקאס אני יוצאת לא רחוק מהבית לטייל קצת ,יש עוד מישהו בבית ?" שאלתי מפני שדאגתי לצאת ולהשאיר אותו לבד הוא הרי כל כך קטן וגם זה נראה לי מוזר שכולם נעלמו פתאום בבת אחת לוקאס הפנה את מבטו מהטלוויזיה אליי חייך חיוך קטן וחמוד ואמר בשלווה "לא אבא ואמא יצאו לעבודה ואדוארדו ואדמונד בטח במצפה הכוכבים אדמונד אוהב ללכת לשם זה בקצה השני של היער "

הסתכלתי לכיוון הדלת ואז על לוקאס והיססתי, התכופפתי לגובה שלו ואמרתי ברוך "אני לא רוצה להשאיר אותך לבד?..." אך הוא צחקק להפתעתי ואמר "זה בסדר אל תדאגי אין עוד מישהו ביער הזה שחי קרוב אלינו ,טוב אולי חוץ מהחיות שיש כאן אבל אין באזור הזה חיות מסוכנות ,באמת זה בסדר ויולט את יכולה להשאיר אותי לבד אני אסתדר כבר נשארתי הרבה פעמים לבד " אף פעם בחיי  מכל הילדים בגילו של לוקאס לא פגשתי ילד כמוהו ,רובם בטוח היו בוכים אם היו משאירים אותם לבדם בחדר כלשהו בבית היתומים מה שהיה טבעי לגילם לכן מאוד התרשמתי מהתנהגותו הבוגרת אבל עדיין מפני שלא הייתי רגילה לכך  היססתי אך לבסוף אחרי עוד כמה שיכנועים ורק לאחר ששאלתי אותו כמה פעמים  אם זה באמת בסדר להשאיר אותו לבד  והוא ענה לי שכן ,החלטתי לוותר ולהירגע  'הרי מה באמת יכול לקרות ואם הוא נשאר פעמים רבות לבד זה באמת בסדר נכון?' הרהרתי בזמן שחייכתי אליו ונפרדתי ממנו  ,יצאתי מהבית והתקרבתי אל היער אחוזת התרגשות ,היער נראה לי כאילו הוא אוחז בתוכו משהו מסתורי שרק מזמין אותי לגלות אותו מהרגע שנכנסתי לתוכו  ,כמו יער מכושף שנלקח היישר מספר אגדות .התהלכתי ביער נהנית מהשלווה של היער ומאזינה לקולות הקטנים שבקעו ממנו:כנראה מחיות היער ,הרוח נשבה בפניי והריח החריף של שרף העצים והאורנים יחד אם ריחם המתוק מעט של הפרחים הורגש באוויר ,לכמה רגעים החלטתי לשכוח מהכול :מהגעגועים לבית היתומים שאפילו שנזכרתי בהם כאן התעמעמו,החיים החדשים שלי כאן ואלו שקיבלו ולא קיבלו אותי אליהם

ה-כ-ל,ובמקום זה נכנעתי לתחושה מוזרה שאני יודעת לאן אני הולכת שאחרי זמן קצר שהלכתי ביער תקפה אותי פתאום  ,רגליי פשוט החלו ללכת לעצמן ומשהו בתוכי אמר לי שאני חייבת להגיע לאן שזה לא יהיה בתוך היער הגדול הזה ונתתי לרגליי להוביל אותי  ,שוכחת  את ההבטחה שלי לא להתרחק מהבית ותוך דק' ספורות מצאתי את עצמי עומדת מול בקתת עץ ישנה ורעועה ,התקרבתי לאט ובהיסוס עד שהגעתי למדרגות הישנות ,לא העזתי לעלות מחשש הן יישברו וייקרסו ואיתן כל הבית ורק קראתי בקול לא מספיק חזק כדי לקבל תגובה ,אולי זה מפני שבתוכי לא רציתי גם לקבל "סליחה יש פו מישהו ,סליחה" ובאמת שום קול לא נשמע מהבית אך למרות זאת הרגשתי שאני לא לבד אני לא יודעת לתאר תחושה חזקה כמו זאת שהרגשתי באותו רגע כאילו מישהו צופה בי הרגשתי צמרמורות אוחזות בגופי ולא מהרוח שנשבה כי לא היה קר ורצון ללכת ולמרות שיש לי גם תחושה מאיפה הדבר הזה יגיע אני מרגישה קפואה מפחד וכאילו איבדתי את היכולת לדבר ,הפחד שאם אדבר ייקרה לי באותו הרגע משהו נורא חיכיתי במתח לשמוע שוב את הרעש שיסגיר את מיקומו של מי שצופה בי וזה לא איחר להגיע.רשרוש שיחים ממושך וחזק כאילו משהו ממש גדול הרבה יותר מחיה קטנה יוצא ממנו או מאחוריו

עכשיו כבר לא הייתי קפואה כאילו הסימן הזה שיחרר אותי מחבלים בלתי נראים שהייתי קשורה בהם הסתובבתי במהירות  לראות מי יוצא ואז ......

פרק 4

פלטתי צעקה ומהבהלה וההפתעה קפצתי שני צעדים אחורה ממרגלות המדרגות שבו עמדתי . יכולתי את הלב שלי מתנתק בקפיצה ממקומו לשנייה ואז חוזר חזרה למקום ,נשמתי באיטיות  כמה נשימות קצרות במטרה להרגיע את עצמי ואז הרמתי את מבטי ששמתי לב רק עכשיו שהיה ממוקד במקום בו עמדו רגליו וחזרתי להביט בו אך שלא הרגשתי כמו לפני כמה רגעים עכשיו כבר לא הייתי קרובה כל כך לפניו

ויכולתי לראות את מי שעמד מולי .

לשנייה עיניי נפערו לרווחה ומצחי התקמט מהבלבול וההפתעה כשראיתי אותו "מה ...מה אתה עושה פו?" איך ידע שאני אהיה פו ,אולי לוקס אמר לו אבל למה שבכלל יישאל אותי הוא בקושי מכיר אותי ,ואולי סתם ייצא לטיול ביער והגיע לאותו מקום שאני הגעתי אליו במקרה ולא יידע שאני כאן ' המחשבות התרוצצו בראשי עד ששמעתי את קולו של אדמונד "ויולט את בסדר ? את נראית מהורהרת ממשהו ,ספרי לי מה מטריד את מחשבותייך" קולו החזיר אותי למציאות וגיליתי להפתעתי שכל הזמן הזה בהיתי בו 'אוי איזו מטומטמת אני איך אני יוצאת מזה ' עיניו הירוקות נעצו בי מבט חודר ונדמה לי שראיתי נקודות אדומות קטנות מופיעות בהן בדיוק כשחייך חיוך קטן היה משהו מוזר בהבעת הפנים שלו וגם בטון הדיבור שלו אך ניסיתי להדחיק את כל אלה כדי שלא יחשוב שאני משוגעת ורק חייכתי חיוך בניסיון להרגיע ואמרתי בנימת טון קלילה "לא הכול ...הכול בסדר . " הוא גיחך "את נוהגת לחזור אחריי כל דבר פעמיים? " ושאל "לא" אמרתי במבוכה והוספתי בהיסוס  "אז ...מה אתה עושה פו ?" מחכה שיענה על השאלה שלא ענה לי עליה בפעם הראשונה ששאלתי אותו עבר רגע ארוך שבו לא ענה לי וגרם לי מעט אי נוחות  ,פתאום התחיל להתקרב אליי ולצמצם את המרחק הלא כל כך רחוק שהיה בינינו ואוטומטית הרגשתי שאני מתרחקת ממנו בניסיון להתרחק ,ולשמור על מעט המרחב הפרטי שנשאר לי

וגם איתותי אזהרה פעלו בראשי שלמרות שלא הצלחתי למצוא בהם היגיון אמרו לי להתרחק ממנו ומהר

אך אחרי כמה צעדים (שלי ושלו ביחד :עם צעד קדימה שלו אני הייתי הולכת צעד אחד אחורה)נתקעתי במשהו קשה שכמובן היה הגזע של אחד העצים הרגשתי את שהחולצה שלי נתפסה בקליפת העץ המחוספסת וכעת הוא היה קרוב מדי מכדי שאוכל לברוח 'לא תפסיקי את זה למה שאדמונד יירצה לעשות לך משהו הוא אפילו לא מכיר אותך ' אך עדיין הרגשתי משהו לא טוב בקרבה הזאת ,הלחץ התחיל לפעפע בתחתית הבטן שלי אדמונד היה מאוד קרוב ,יותר מדי הוא סגר עליי עם שתי ידיו שהיו מונחות כמו מסגרת על הגזע ,הצמדתי את גופי הכי קרוב שיכולתי לגזע הוא קירב את פניו כל כך שיכולתי לראות את הכתמים האדומים בתוך אישוני עיניו הירוקות בבירור וידעתי כעת שלא הכל היה בדמיון שלי כהבחנתי בהופעתם בפעם הראשונה ."סתם יצאתי לטיול קטן יער זה תמיד מרגיע אותי כשאני עצבני קצת אבל אל תדאגי עכשיו כפגשתי אותך אני מרגיש הרבה יותר טוב " אמר והדגיש את 3 המילים האחרונות ,וגם הסיט את עיניי מפני והעביר את עיניו לאט מנעליי לאורך כל גופי וחזר להביט בעיניי הרגשתי את הלחץ גובר וגם אי נוחות שגרם לי להתפתל קצת תחת עיניו שלפני שנייה סקר אותי ,החיוך שעל שפתיו התרחב ומהבעת פניו נראה היה שהוא משועשע מאי הנוחות שאני חשה תחת מבטו החודר 'תירגעי מספיק אם המחשבות הפרנואידיות האלה ' פקדתי עליי וניסיתי לשמור על קור רוח ,המשכתי למרות הדחף החזק להביט בעיניו גם ושאלתי כדי לשבור את השתיקה שנוצרה ואת האווירה המתוחה שהרגשתי שהתחילה להיווצר בינינו "למה היית עצבני ?" הוא השמיע קול גיחוך כאילו נזכר במשהו מצחיק בגלל מה שאמרתי ואמר "בוא לא נדבר על זה עכשיו טוב " ואז הרים את אחת מידיו והניח אותה על לחיי והוסיף בדאגה "את ממש חמה ,את בטוחה שאת בסדר אולי תתני לי לקרר אותך מה את אומרת ?" שאל אמר והרגשתי את מגע הקרח שהייתה לידו בשנייה שהניח אותה על לחיי שכאשר החליק אותה לאט מלחיי , עכשיו תחושה חדשה   נוספה לתחושת הלחץ שהרגשתי תחושה שהרגשתי שהיא מכבה את כל מערכות גופי לגמרי,אלפי זרמים חדים וקרים כמו סכינים קטנים נשלחו בכל גופי שידעתי שלא היו ממגע ידו המקפיא של אדוארדו והרגשתי את אותות האזהרה –האינסטינקטים שלי כעת צורחים במלוא כוחם כמו סירנה סכנה .אך המוח מסרב להעביר את הפקודה לגוף ,לא לקח לי יותר מכמה שניות להבין שמה שאני מרגישה כרגע הוא –פחד היד של אדוארדו המשיכה לרדת מלחיי וצווארי במורד זרועי כשהגיע לאמצע זרועי הרגשתי שנפלט מפי "תפסיק " לרגע ידו עצרה והוא לא נראה מופתע אך אחרי שנייה המשיך הרגשתי שהפחד והחרדה לוחצים עליי ככל שהמשיך לרדת לכיוון מותני והרגשתי שלא אוכל לעמוד בזה יותר שכאשר ידו הגיע למותני צעקתי בקול גבוהה וצרוד "דיי" ודחפתי אותו מעליי בכל כוחי ,כמובן שזה לא ממש השפיע עליו בגלל שהיה יותר חזק וגדול ממני אך הוא לא התנגד והתרחק כשהוא מרים את שתי ידיו כאילו 'מראה' שהוא' חף מפשע' בלי להבין מה אני עושה ברגע שהרגשתי שהשתחררתי מהקיפאון שהרגשתי כשנשען עליי ברגע שהתרחק לו חשבתי פעמיים לפני שפניתי לשביל שדרכו הגעתי למקום הזה והתחלתי לרוץ בלי לחשוב אם החליט לרדוף אחרי או אם הוא קורא לי למרות שלא שמעתי שום קול שיעיד על אף אחד מהשניים .אחרי כמה זמן של ריצה שנראה לי כמו רצח הגעתי סוף סוף לבית  נאלצתי עצרתי בסוף השביל בכדי להירגע מהריצה הארוכה ולנשום בצורה סדירה שוב ,הרגשתי שחם לי ושאני מזיעה ורגליי כאבו שנדרש ממני מאמץ גדול להתנגד לרצון לצנוח על האדמה ולהישאר שם אך לאחר שנרגעתי ולא זזתי לכמה זמן הצלחתי להחזיר אליי קצת כוחות כדי להתקדם אל הבית ,הלכתי לכיוון הבית ,עליתי במדרגות ופתחתי את הדלת ,כשנכנסתי הבחנתי בשקט שבבית שנשאר בדיוק כמו שהשארתי אותו "לוקס "קראתי בקול רם ולאחר מכן נשמע קולו הקטן וראיתי אותו רץ אליי "ויולט אני שמח שחזרת "אמר בהתלהבות הרגילה לו (ממה שכבר הספקתי להכיר אותו) וחיבק אותי למרות מה שעברתי חילצתי חיוך משפתי כדי שלא ייראה עליי שמשהו לא בסדר ,"אני מקווה שהסתדרת לבדך מה השעה ?" שאלתי ולוקס הסתכל אליי קימט את מצחו לכמה שניות ואז אמר "13:00" וחייך חיוך תמים וקטן ,'הייתי שעתיים ביער ' חשבתי לעצמי בתדהמה ו