והוא חופשי להאמין בכל. בכל מה, בכל מה שהוא רוצה.

איך אנשים חיים בבועה.

זה מטורף. זה משגע לי תשכל.

היית חושב שלפעעמים ככה אנשים יסתכלו וזה אם תלך בבית, במסדרון בטוח מלא אנשים יסתכלו עלייך. פה? פחחח

לפעמים אני חושב, אם יום אחד אני אפסיק לבוא. נגיד סתם אני אתאבד [ותירגעו אין פה שום מחשבות אובדניות] ואף אחד לא יודע נגיד תמורים, האם מישו ישאל??

האם מישו אשכרה יקום ויגיד וואלה איפה עומרי??

ואם אני אמות האם מישו יבוא הביתה לדבר עם ההורים שלי?

לא.

השיעורים, אלה שאני נמצא בהם, יעברו בדיוק באותה צורה,

הילדים ילכו במסדרונות בדיוק באותה צורה,

שום תחושה של ריקנות לא תורגש.

ואני לא מדבר על להיות חברים הכי טובים או אשכרה לדבר, לא לזה אני מתכוון.

אני מדבר על נושא של הכרה.

זה מטורף איך אנשים לא יכולהים להיות בכלל מודעים לקיומו של בן אדם.

אתמול פגשתי איזשהי ילדה ברחוב אמרתי לה היי היא אמרה לי גם היי ואז שאלה אותי מאיפה את מכיר אותי אמרתי לה שהיא בכיתת מתמטיקה שלי היא לא האמינה לי. אני לומד איתה כבר

חצי שנה הילדה לא שמה לב שאני בכלל חמש פעמים בשבוע, שעה שלמה איתה באותו חדר.

איך אנשים מסוגלים ככה לחיות בבועה?