בתיכון הכרתי בחורה חסרת ביטחון שקטה ומופנמת אבל כשלמדתי להכיר אותה קצת לעומק, אחרי שהיא "חזרה" אחרי למדתי להכיר בחורה מצחיקה, כיפית וחברה טובה ונאמנה. כשהלכנו לצבא היא לא התגייסה ומלבד חבר שהיה מתייחס אליה חלקית עולמה החברתי היה מאוד מצומצם, מדובר בעוד 2 חברות חוץ ממני ששתיהן שרתו רחוק, והיא הייתה בודדה ואומללה, מה גם חסרת ביטחון ולכן חסרת יכולת למצוא חברים נוספים. אני כן התגייסתי, שירתתי קרוב והכרתי המון חברים נוספים בנוסף לדי הרבה חברים וחברות שהיו לי עוד קודם. באותה תקופה אפשר להגיד שפשוט "סחבתי אותה על הגב שלי". הייתי מביאה אותה לאירועים חברתיים, מכירה לה את החברים שלי, החברות שלי, ומטפחת בה תחושת ביטחון ומנגבת לה את הדמעות כשהייתה בוכה שהיא מכוערת, שמנה, מעצבנת ועוד דברים אחרים (היא הייתה ועדיין יפה וכוסית). נשארנו החברות הכי טובות למרות כל השנים שביליתי בחול ובכל ביקור שלי היא פשוט תמיד הייתה שם בכל רגע, צפתה לבואי ובכתה בלכתי. 

כשחזרתי לארץ לאחר מה שהיום אני יכולה להגדיר כהתמוטטות נפשית טוטאלית ציפיתי שהחברה הכי טובה שלי תעמוד לצדי. אממה, במהלך השנים הבחורה צברה ביטחון, מעט חברים וחברות חדשים (שאפשר להגיד שהכירה דרכי ודרך אנשים שהכרתי לה) וחבר טרי שהתייחס אליה יותר טוב מהקודם. מאוד שמחתי בשבילה על המצב החדש והמחוזק שלה אבל במצב הזה היא כבר לא ספרה אותי ממטר, ואף הרבה יותר מכוער מכך. מצבי החלש אפשר לה לעלוב בי ולדרוס אותי, כך הרגשתי. היא נפנפה אותי כי הפרעתי לחייה וכשהתחננתי לצומת לב ממנה היא פשוט אמרה לי שאני מייצרת אנטגוניזם בזה שאני מתחננת אליה להיות לצידי. 

באותו זמן הייתי בדיכאון קשה, תחושת כישלון של חיי בחול, העבודה והקריירה שהיו לי שם ואבדו והחבר שנפרד ממני. בנוסף סוף סןף הבנתי שאחותי האטיסטית שבזמנו הייתה בת 17 לא יכולה להישאר לגור עם ההורים שלי שנוטים לאלימות וניסיתי לעשות הכל כדי להעביר אותה להוסטל. שלא לציין גם הפלה שעברתי באותו זמן. היא פשוט עשתה טובה שהיא בכלל מדברת איתי ונמצאת שם, כשביקשתי ממנה משהו כמעט תמיד היא לא הרגישה טוב ופשוט חזקה את חוסר הביטחון העצמי שלי בדיבורים על אנטגוניזם.

פשוט לא האמנתי שזה מה שקורה, הרגשתי כל כך מרומה. שלושה חודשים אחרי שהגעתי נסעתי לקוסטה ריקה וחזרתי עם ההתקף הפסיכוטי השני ואני מקווה שגם האחרון בחיי. לא במפתיע היא הייתה הקורבן העיקרי של אותו התקף. פשוט ניסיתי להרוס לה את החיים. בהתקף המגלומניה שבו הייתי הרגשתי שאני הענקתי לה את החיים שיש לה היום ובגלל שהיא לא הייתה חברה עבורי מסמכותי גם לחרב אותם. ניסיתי להפריד בינה לבין חבר שלה, לסכסך בינה לבין חברות שלה, לגרום לפיטוריה מהעבודה ולהפריע לה בלימודים. 

אין שום הצדקה למעשים הללו, גם לא שזה היה תחת התקף פסיכוטי, אבל רק אני יכולה להבין בעצמי כמה זעם עצרתי בתוכי שהתפרק לתוך ההתקף הפסיכוטי הזה. שוב, עדיין אין לזה שום הצדקה.

כשהשתחררתי מבית החולים הסתבר לי שהיא ספרה בערך לכל מי שאנחנו מכירות על מצבי והאשפוז אבל עדיין הייתי כל כך בודדה וחסרת יכולת ליצור קשר עם אנשים חדשים, אפילו יותר מקודם, שהרגשתי שאני פשוט צריכה אותה וזה הוביל אותי לנסות לחדש איתה את הקשר. אחת התגובות שלה הייתה ש"זה ידוע שאנשים שמשתגעים מאבדים את החברים שלהם". היא הייתה כל כך כלבה אליי בתקופה הזאת שבה לי למות כשאני חושבת על זה. עשתה טובה שנפגשה איתי מדי פעם לאיזו שעה ומדברת איתי בהתנשאות.

למזלי התחלתי ללמוד, הכרתי אנשים חדשים, החזרתי לעצמי קצת חברויות ישנות והתחזקתי. ביום ההולדת הקודם שלה הגעתי והייתי הממומה מהיחס המגעיל שלה כשהיא בקושי התייחסה אליי ואפילו שהייתי פנויה באותו זמן אמרה לחברים שלה שאין לה חברות פנויות. 

אחר כך החלטתי לנתק איתה את הקשר בתקווה שמתישהוא היא תשים לב ותשאל למה. זה לא קרה. אחרי שלושה חודשים כתבתי לה מכתב שמסביר. ֿ

לא דיברנו עוד כמה חודשים טובים עד שביום בהיר אחד החלטתי ליצור איתה קשר ופשוט הלכנו לים, דיברנו שיחת נפש והיה ממש כיף. מאז נהיה בינינו מעין "קשר לא מחייב" שבו אנחנו חברות, לא טובות ובטח לא הכי, אבל חברות.

בפעמים האחרונות שנפגשנו היא נסתה יותר להתקרב. שאלה יותר שאלות, התעניינה יותר, משהו נהיה קצת יותר חמים.

הייתה לה שוב יומולדת. לפני שלושה שבועות. למרות שהייתי צריכה ללכת עם חבר שלי לחתונה הלכתי ליום ההולדת שלה, הבאתי מתנה, ישבתי, צחקתי, שמחתי. ב11 כולם הלכו הבייתה ואני בצחוק אמרתי "איזה יום הולדת של זקנים". אמירה אולי עלובה אבל היא נאמרה בהומור, גם עצמי. 

שבועיים אחר כך היא התחמקה מהודעות ושיחות שלי ועכשיו ענתה לי שבגלל שאמרתי את זה היא חושבת שאני רעה, שניסיתי להרוס את יום ההולדת ושהיא לא חושבת שכדאי שנהיה בקשר כי יש לה אנשים בחיים שכן אוהבים ועושים לה טוב.

קשה להסביר כמה המשפט הזה מקומם - ואם לא היו לך אנשים אחרים, כמו שברוך השם יש לך בחייך היום, כן היית יכולה לקבל אותי כמו שאני, כמו שקיבלת פעם?