ביום שני הייתי בתערוכה במוזיאון הילדים בחולון שנקראת "דיאלוג בחשיכה".
הרעיון של מהקום הוא לתת לנו המשך שעה ומשהו להרגיש כמו עיוורים, להתנהג כמוהם, וכמוהם להשתמש בכל החושים האחרים חוץ מהראיה.
כשנכנסים עוברים מסלול מדהים בחושך מוחלט, שמחולק לחדרים שמסמלים כל מיני מקומות מחיי היום יום של כלנו. לאורך כל הדרך צריך להקשיב, להריח, להרגיש, למשש ולפי אלה לדעת איפה אנחנו, לאן צריך ללכת, למצוא את המדריכה לפי הקול או למצוא מקום לשבת בו.
אין ספק שזו הייתה אחת החוויות הכי מדהימות שחוויתי, ועם זאת אחת מהמתסכלות והקשות ביותר.
היה לי מדהים "להסתכל" דרך היידים והאוזניים והאף, לדמיין איפה אני נמצאת ופשוט להרגיש כמו עיוורת. אין הרבה פעמים בחיים שאני באמת מצליחים להבין מישהו אחר, שאנחנו חווים חוויות דומות כל כך לשלו, מבחינת הקשיים שלו. אני לא מתיימרת להגיד שעכשיו אני יודעת איך זה להיות עיוורת אבל אין ספק שיצאתי משם עם ראיה ממש אחרת על העולם.
היה לי קשה נורא לקלוט מה קורה לי, ברמת המחשבה של באמת להבין שאני לא רואה. היה לי קטע שסגרתי ופתחתי את העיניים וציפיתי לראות וזה לא קרה אז פתחתי וסגרתי שוב וכל מה שראיתי היה חושך. שמתי את היד מול הפנים, ידעתי שהיא שם, הרגשתי את החום שלה על הפנים שלי ופשוט לא ראיתי אותה, היה בזה משהו מתסכל נורא נורא.
בקיצור, זה היה פשוט דבר שנורא נורא קשה לתאר במילים, דבר שעד שלא נמצאים בו במאת לא באמת מבינים.
אני ממש ממליצה בחום...!
בבלוג זה
בכל הבלוגים
