טוב, אז אני חושבת שהפרק הזה יצא מדהים - אני ממש מקווה שתאהבו אותו (:
תגיבו ומי שרוצה להחליף לינקוקים - בתגובות או בחלון מסרים בצד ~ תהנו.. ♥
הוא נראה המום לכמה שניות ואז חיוך גדול עלה על שפתיו ולוק הניח את הכוס
על השיש כששון בא לקראתו ונתן לו חיבוק גדול. הוא התגעגע אליו, מסתבר.
פרק 4 -
זה היה מין חיבוק של אחים, לוק טפח לו על הגב והיא התפלאה ששון לא יורק
איזה איבר פנימי החוצה. הם התנתקו אחד מהשני, "מה אתה עושה פה?!" הוא
שאל בהפתעה, כמעט קורן מאושר.
לוק צחק, "חזרתי ממשימה, הבסיס שלי קרוב ואני יוצא שעוד שלושה חודשים
כנראה לאיזה משימה בעיראק. חשבתי שאולי אני אחפש איזה דירה פה, אבל הייתי חייב
לבקר." אמר. "אגב, תתחדש." הוא צחק והסתכל על אשלי, היא נתנה לו
מבט עייף.
שון צחק ונעמד מאחוריה, מעסה לה את הכתפיים קצרות, "הוא יכול להיות
קצת מציק." יידע אותה.
היא הרימה את מבטה אליו בלי להסתובב, "לאאאא .... באמת?!" היא
שאלה ואז הסתכלה על לוק,
הוא צחק, "קשוחה." ציין.
"הכי שיש." היא החזירה לו בחיוך.
אחרי חודש ~
אשלי התעוררה בעוד בוקר אצל שון, הוא עדיין ישן, כמו תמיד, היא חייכה
לעצמה והתקרבה אליו, מנשקת אותו בעדינות על הלחי. כנראה שלא עד כדי כך ישן, הוא
הזיז את הראש שלו והפגיש את השפתיים שלהם, היא חייכה בין שפתיו ולבסוף קמה.
היא הלכה אל המטבח והתחילה להכין כוס קפה, אחרי פחות מדקה היא הרגישה את
ידיו של שון מחבקות אותה מאחור ואת הסנטר שלו נכנס אל השקע שבין הצוואר אל הראש.
היא חייכה והמשיכה לערבב את הקפה שבכוס שלה. שון נישק אותה על הגומה שצצה
בלחיה כאשר עיקלה את שפתיה לחיוך.
הפלאפון שלו צלצל, אשלי הסתובבה אליו ונישקה אותו על השפתיים, "אני
אלך לענות." מלמל בחיוך.
היא סתובב בחזרה אל השיש ושתתה מהקפה שלה. שון יצא מהחדר עם הפלאפוןבאוזן
שלו, "טוב , יאללה, אחי .. נדבר." אמר וניתק.
"אממ .. אש, אני .. לוק ביקש ממני להביא לו איזה ספר ודיוידי בשביל
איזה דייט לוהט ויש לי שיעור בעוד חצי שעה ומשמרת בדיוק כשהשיעור נגמר. אז –"
אשלי קטעה אותו בגיחוך, "כן, אני אסע לשם." היא אמרה, "רק שים את
הדברים על השולחן, אני אסע אחר כך." זה היה יום חופשי שלה.
אשלי נכנסה אל המכונית שלה, הספר המדובר ואותו דיסק דיוידי היו מונחים על
המושב לידה, היא עצרה מתחת לבניין שבו לוק שכר דירה, דירת גג, אשלי היתה חייבת
להודות שמאוד מגניבה.
היא עלתה במעלית ויצאה ממנה, אחרי שדפקה שלוש פעמים בדלת היא הוציאה את
המפתח מתחת לשטיח שלוק אמר שיהיה שם, לכל מקרה.
היא פתחה את הדלת ונכנסה אל הדירה, היא היתה שקטה, כנראה הוא יצא לאנשהוא.
חבילת קונדומים חדשה שקנה מונחת על שולחן הקפה בסלון גרמה לה לגחך. היא
החליטה להניח את הדברים על השיש וללכת, היא פנתה אל המטבח והתקרבה אל השיש, היא
שמעה רעש מאחוריה והסתובבה מיד, נתקעת בחזה הקשה של לוק, שוב, חסר חולצה, לבוש
בג'ינס.
היא הרימה את מבטה אליו, "אתה חייב להתחיל ללבוש חולצות." היא
הודיעה לו והביאה לו את הספר והסרט, מרימה אותם, מלווים במכה קטנה בחזה שלו אל
מולו, הוא לקח את הדברים מידה והניח אותם על שולחן האוכל שהיה לידו, לא זז אחורה,
למרות המרחק שהיה ביניהם, זה היה מרחק שהרגיש לאשלי די אסור, אולי בעקבות העובדה שהיא
יוצאת עם אח שלו.
אשלי התכוונה לזוז צעד אחד אחורה אבל כמעט ומעדה על רגל של כיסא שעמד ליד
שולחן האוכל, כמובן, לוק תפס אותה כמעט מיד. מצוין, עכשיו הם קרובים והיד שלו
מונחת על המותן שלה.
העיניים שלו היו ירוקות כל כך, השמש שנכנסה מחלון המטבח היתה עליו, אלוהי.
הוא הרכין את מבטו למטה, אליה. חיוך קטן הסתמן על שפתיו. "לוק."
היא מלמלה והניחה את היד שלה על היד שלו, היא לא הייתה בטוחה אם היא רוצה בכלל
שהוא יזיז את ידו ממנה. הוא התכופף אליה קצת, היא עלתה על קצות אצבעותיה.
בשניה שהשפתיים שלו נגעו בשלה שון עזב את הראש שלה, גם היד השניה שלו מצאה
את דרכה אל המותן השניה שלה והצמידה אותה אליו, אשלי הניחה יד אחת מאחורי העורף של
לוק ומשכה אותו קצת אליה, מכריחה אותו להתכופף עוד קצת בשבילה, או שהיא הצליחה
להתמתח עוד קצת בשבילו?
לוק התחיל ללת קדימה בלי להסתכל, מאלץ את אשלי ללכת אחורה עד שהם עצרו
לשניה בדיוק, שבה לוק תפס בשני צידי האגן שלה והרים אותה אל השיש. היד שהיתה
מאחורי העורףשלו עברה אל הלחי שלו. הוא נישק אותה כמו ששון לא נישק אותה. אבל
לעומת זאת, אל שון היא לא באמת בטוחה שהיא מרגישה משהו. זה רק חודש.
עם לוק זה שונה, איך שהוא, היא מכירה אותו שלושה שבועות, בקושי.
וזה כאילו
הוא מכיר אותה הכי טוב בעולם.
היד שלו ירדה מהמותן שלה ועצרה כשהרימה את קצה החולצה, כאילו מחכה לאישור,
אשלי רק עצרה לרגע, והמשיכה לנשק אותו, גם הוא אותה, היד שלו נכנסה אל מתחת לחולצה
והחזיקה את המותן שלה ואז נעצרה, גם הוא עצמו נעצר והתנתק ממנה, נשאר סנטימטרים
ספורים ממנה והסכל עליה, היא הסתכלה עליו במבט שואל.
לוק הוריד את מבטו והרים את קצה החולצה שלה, הוא הרגיש נכון. "מה
זה?" הוא שאל והסתכל על הבטן המצולקת שלה.
היא יישרה את החולצה שלה בחזרה, מזיזה את ידו של לוק כך שתנוח על הירך
שלה. "זה כלום." היא אמרה לבסוף.
9 שנים היא שומרת את הסוד הזה לעצמה, עם כל הכבוד ללוק, שכן, הוא ממיס
אותה בכל פעם שהוא מסתכל עליה מהיום שהיא פגשה אותו, היא לא הולכת להישבר עכשיו.
הוא בחן את פניה כמה שניות, נראה מתלבט, אם לעזוב את זה או להמשיך לשאול,
הוא רצה לחזור למה שזה היה לפני 3 דקות בערך, אבל הוא דאג לה.
כן, הוא דאג לבחורה שהכיר לפני שלושה שבועות, בחורה שיוצאת עם אחיו הקטן,
בחורה שקטנה ממנו בחמש שנים.
הוא נשם עמוק, "לא, אני מבקש שתספרי לי מה זה." אמר בהחלטיות,
מנסה להתגבר לבסוף על היצר ההורמונלי המטורף שתקף אותו בשניה שראה אותה נכנסת
לדירה.
היא הרימה גבה, "אני לא חושבת. עזוב את זה." היא ביקשה ממנו
והניחה את יד שמאל על לחיו, מקרבת את פניו אליה, הוא כמעט ונפל בזה, אך נעצר
כשהמרחק ביניהם עמד על שלושה סנטימטרים בערך. "לוק." היא אמרה את שמו,
"תפסיק." יא ביקשה. הוא הניח את ידו הגדולה על ידה והוריד אותה מהלחי
שלו, לא עוזב אותה.
היא נאנחה, "זה ניתוח שלא הצליח, בסדר? עזוב את זה, זה סתם .. זה
מלפני 6 שנים בערך." היא פלטה גיחוך מאולץ ביותר.
הוא הסתכל עליה והרים שוב את החולצה עד קו הצלעות, בוחן. ניסתה להוריד את
החולצה בחזרה, אך הוא לא שחרר.
זה לא ניתוח." הוא קבע, "זו לא צלקת תפורה, ואף רופא שפוי לא
יחתוך כל כך הרבה." אמר, "או כל כך עקום." הוסיף.
איך לעזאזל שון לא הבין את זה?! הוא פאקינג לומד רפואה, והיה לו שעתיים
ומשהו של מבטים על הבטן שלה.
היא הסתכלה עליו, הוא צדק. והיא שנאה את זה.
.פשוט עזוב את זה." היא ביקשה, אפילו מתחננת מעט, שוב, היא מוצאת את
עצמה מתחננת לאנשים בחודש האחרון כמו שהיא לא התחננה כשהוא היה בחיים. טוב,
אולי קצת פחות.
לוק הסתכל עליה ולקח נשימה עמוקה, זה נראה כאילו מאוד קשה לו לעשות את זה.
כלומר, לעמוד מולה ובמקום לנצל אתהזמן הזה, עד ששון יחזור ולא יבין כמה זמן לוקח
לה להביא פאקינג סרט וספר, להתעקש שתספר לו על איזה צלקת.
הוא הרכין את ראשו ואז הרים אותו מסתכל עליה, "נו?" הוא שאל,
מחכה לתשובה. היא קפצה מהשיש, צעד לא ממש חכם, בעיקר בגלל העובדה שהמרחק בין לוק
לשיש היה מאוד קטן,ועכשיו היא היתה יותר מדי צמודה אליו, היא הסתכלה
עליו,"אפשר לעבור.?" יקשה. הוא הסתכל עליה, "מי עשה לך את
זה?" המשיך, סיפורים אפשריים התחילו לרוץ בראשו, הוא לא אהב אותם.
היא נאנחה ודחפה אותו בעדינות אחורה, הוא נכנע והלך צעד אחד אחורה, עוקב אחר כל צעד, כל תנועה שלה עד שהתיישבה
על כיסא ליד השולחן, "ברור לך שאני לא אעזוב את זה." הוא הודיע לה, לא
שאל אלא אמר.
היא הסתכלה עליו, מסתובבת עם הכיסא אליו. היא הולכת לזרוק תשע שנים של
כאבי ראש ושקרים והתחמקויות לזבל.
הוא נשעןעל השיש, מסתכל עליה, דרוך.
"טוב, אתה בטח לא יודע, לפני חודש אבא שלי נפטר." היא אמרה, הוא
הסתכל עליה, איך זה קשור?
"א.. א-אני מצטער." הוא אמר לה, פרצוף מבולבל על פניו,
"תרגע," היא פלטה בחצי גיחוך ממורמר.
הוא הסתכל עליה, "ו.?" שאל, היא נאנחה, "טוב, הוא מת מהתקף
לב, היו לו בעיות בלב, ובכבד- אלכוהוליסט."
הוא הסתכל עליה עוד כמה שניות, מחכה שתמשיך, ואז היא ראתה את ההבנה מציפה
את פניו, הוא הוציא יד אחת משילוב הידיים שלו והצביע לכיוון הבטן שלה, "ו..
זה – הוא, את .. זה הוא עשה לך?" שאל, הוא הסתכלה עליו, הוא נראה מזועזע, או
דואג מאוד.
היא קמה ממקומה ונשענה על שולחן המטבח, הוא נשאר לעמוד ליד השיש, כבר לא
נשען עליו, אלא עומד ומסתכל עליה, "אני מצטער." הוא אמר, הוא הרגיש שהוא
צריך לחבק אותה, משום מה. הוא התקרב אליה ועטף אותה בשתי זרועותיו הענקיות, זה
דווקא הרגיש טוב לספר את זה, היא הרגישה הקלה, לעומת מה שחשבה שהיא תרגיש, מועקה
נוספת – אולי אפילו פחד.
היא הרימה את ראשה אליו, "דאמט" היא מלמלה, הוא הסתכל עליה
בשאלה, "שון." היא אמרה, המילה האחת, ואולי היחידה, הצליחה להרפות אל
ידיו של לוק ממנה ולמשוך אותן אליו בלי רצון.
אשלי הסתכלה עליו, "אני אפרד ממנו" היא אמרה אל לוק, לוקחת
נשימה עמוקה.
"הוא אחי הקטן." הוא מלמל, מלא ברגשות אשם, "מה לעזאזל
חשבתי לעצמי.?!" אשלי הסתכלה עליו, לא יודעת מה להגיד, "פשוט .. תתקשר
אליי." היא אמרה לו, משאירה אותו לעמוד במטבח והיא יצאה מהדירה, משאירה את
המפתח שהחזיקה בידה עד עכשיו על המדף ליד הכניסה לדירה.
אני יודעת שזה היה הכי לא ספרותי מצדי להקפיץ ככה חודש- אבל .. מה לעשות, אף פעם לא התיימרתי להיות ספרותית (:
אוהבת ~