היופי שבפשטות ~

מצטערת שנטשתי לכל כך הרבה זמן, המחשב מת, זה המחשב של אמא (:

מקווה שתיהנו ושלא תזכרו לי את הנטישה הזאת :P

פרק 7 -

עבר שבוע וחצי מאז היום שבו אשלי נפגשה עם אמא שלה, הן סיכמו להיפגש ביום שבת בערב אצלה בבית, ארוחת ערב 'משפחתית', או 'שאריות של משפחה', משהו בסגנון הזה.
עבר גם שבוע וחצי מאז היום שבו לוק נסע. הוא אמר שאולי יתנו להם להתקשר כשתהיה קצת הפוגה, או לשלוח מכתב. היא חיכתה למשהו, רק לדעת שהוא חי.
היא הבינה שבטוח, שם, הוא לא יהיה.
היה יום שבת ואשלי ישבה בספרייה הציבורית של ניו יורק, מבנה עתיק וענק. היא ישבה ליד שולחן בחדר הקריאה, קוראת וממרקרת בספר הביולוגיה שלה. הפלאפון שלה היה מונח על השולחן, ליד מפתחות המכונית, כוס קפה הפוך עם 'שתי-כפיות-סוכר-אחת-חום-אחת-לבן-בלי-קצף-מעורבב-היטב' וארנק שכל מה שהיה בו היה רשיון נהיגה, כרטיס אשראי עם 100 דולר בקושי, שני שטרות של עשרים וקבלה על איזה פיצה, כנראה.

הפלאפון שלה התחיל לזמר את השיר המוכר הזה, איזה שיר אלקטרו שנייט העביר אליה כשהיו בני 16 והחליט שיהיה נחמד לשים לה אותו בתור רינגטון, מאז היא לא החליפה אותו. מספר חסוי.

היא החליקה את הסליידר כלפי מעלה והצמידה את המכשיר לאוזנה, "הלו?" ענה הקול של ג'וליה, אמה.

"כן." ענתה לה אשלי, חוזרת אל הספר.

"את באה היום בערב? יש לך איזה בקשה מיוחדת? לנייט?"

"לא, ג'וליה, תכיני מה שבא לך." אשלי חייכה. מנסה לדבר הכי חלש שאפשר בחדר הגדול, שבו כל דבר שלוחשים בצד אחד מגיע לצד השני בהד גדול.

"אוקיי, בשבע." אמרה,

"בשבע." אשלי צחקה בשקט

"נתראה."

"ביי." אשלי ניתקה את השיחה, מקבלת מבט זועם מבחור ממושקף ששיערו מסופר בתספורת פטריה ומולו מונחת חוברת קומיקס. היא הרימה לעברו גבה וחזרה אל הספר שלה, לוקחת שלוק מהקפה. הדלת שלה אולם נשמעה שוב, הם חייבים להחליף את הצירים האלה, צעדים מהירים במעבר שבין השולחנות, כמה ראשים הורמו, גם זה של אשלי.

כמובן, מי אם לא נייט? הוא התיישב לידה, "נתנו לך להיכנס?" היא שאלה בהתפעלות, הכי שקטה שאפשר.

הוא גיחך, "כן, הצו ההוא נגמר לפני חודש." אמר

"אה, יופי לך." היא צחקה, חוזרת לקרוא בספר שלך, "מה מעשייך כאן? מה באת לקרוא? שייקספיר או אולי חייו ומותו של סוקרטס?" היא פנתה אליו, מחייכת בשביעות רצון. הוא גיחך.

"באתי לספר לך שדיאנה משנה א' הסכימה לצאת איתי." אמר לבסוף.

אשלי חייכה, "מזל טוב." אמרה, סוגרת את הספר שלה, מכניסה את המרקר והעט לכיס האחורי של המכנסיים וקמה לעמידה. היא כבר לא תלמד היום.

"אבל אתה בא איתי בערב, נכון?" ווידאה. הוא הנהן, "אוכל טוב והדודה הנעלמת, שאני אפספס את זה?" שאל בחיוך

אשלי הביטה בו, "אני מבינה ללבך."

אשלי ישבה על המיטה בחדר, מיואשת, קירה בדיוק התלבשה לדייט עם שון בזמן שאשלי התייאשה מחיפוש בגדים לארוחת ערב.

אשלי נעמדה שוב, מדי פעם קיבלה מוטיבציות קטנות כאלה שגרמו לה לקום, להעיף מבט בשני הארונות המבולגנים ולחזור לשכב.

הפעם היא הסתכלה על הארון, שוב, שקלה לשכב. "קחי!" אמרה לבסוף קירה וזרקה עליה ג'ינס ארוך ובהיר בעוצמה כזו שגרמה לה למעוד צעד אחד אחורה, בחזרה למיטה. אשלי לבשה אותו בשכיבה ולבסוף קמה לכמה קפיצות וסגרה את הרוכסן והכפתור. "תבורכי." אמרה לקירה בחיוך והוציאה מארונה חולצה ארוכה בצבע כחול כהה ולבשה אותה. היא נעלה נעליים ולבשה את מעיל העור שלה וכרכה צעיף סביב צווארה. "היי שלום." היא חייכה אליה ולקחה את המפתחות והפלאפון, יוצאת מהחדר אל החנייה. נייט חיכה לה ליד המכונית בעשר הדקות האחרונות.

כולם ישבו סביב השולחן, סבא של אשלי, אמא שלה, גרייסון ואפילו הבת שלו.

וגם נייט ואשלי. הם אכלו והשיחה הייתה זורמת, אמא שלה סיפרה לה איך היא הגיעה לניו יורק, איך היא וגרייסון ניפגשו וסבא שלה סיפר איך כל השנים נורא רצה לפגוש אותה. הבת של גרייסון, נעמי, נערה בת 15 עם אטיטיוד של בת 30. היא לבשה חצאית ג'ינס קצרה וחולצה שהייתה שם רק בשביל הפרוטוקול.בארוחה היא התמקשה יותר בשיער שלה ובמבטים חושניים לנייט מאשר באוכל, בזמן שאשלי הייתה עסוקה בלתמרן בין לבעוט ברגל של נייט לבין להקשיב לסיפורים המרתקים סביב השולחן.

נייט ואשלי נפרדו מכולם ויצאו אל המכונית, רק כנעצרו ברמזור בסוף הרחוב, רחוק מספיק מהבית אשלי הסתובבה אל נייט ונתנה לו אגרוף בכתף, כמו שהוא בעצמו לימד אותה.

"מה?!" קרא במחאה.

"מה נראה לך?! הילדה בת 15, תתרכז בשניצל שלך!"

הוא הסתכל עלייה בהפתעה, "זו היא התחילה, היא עשתה ... הצמדת ציצים ומבטים חושניים, היא בת 15?!"

אשלי לחצה על הגז ועברה את הרמזור, "כן, חמור. בת 15."

הוא נשען אחורה, "ווהוו.. הילדים של היום." מלמל לעצמו.

היא החנתה את האוטו כשהפלאפון שלה צלצל. התירה את החגורה ויצאה מהאוטו, לוקחת איתה את המפתחות והפלאפון, אחרי שסגרה את הדלת התפנתה להביט במסך, מספר חסוי, שוב.

"כן?" שאלה אחרי שהצמידה את המכשיר הקטן לאוזנה, נפרדת בהינף יד מנייט.

"הלו?" ענה קול מוכר, נשכח מעט.

על פניה של אשלי עלה עכשיו חיוך גדול, "לוק!"

הוא צחק, "כן..." אמר, "מה שלומך?" שאל

"למי אכפת ממני?!" היא ענתה, "איך אתה? אתה בסדר? לא עשו לך כלום?" היא ירתה שאלות במהירות

הוא צחק שוב, "כן.. אני בסדר. איך שון?" התעניין.

"בסדר." היא ענתה, "יוצא עם קירה."
הוא פלט שריקה, אשלי צחקה.

"אז מתי אתה חוזר?" שאלה אותו.

"לא ידוע.." אמר, מאוכזב מעט.

"אתה תהיה בסדר, נכון?" שאלה בדאגה

"אני יחזור." הוא הבטיח לה.

לפתע נשמעו כמו לחשושים ואז צפצוף ארוך. השיחה התנתקה. אשלי נאנחה ודחפה את הפלאפון לכיס. לפחות היא יודעת שהוא בסדר.

אוהבת ♥

תגיבו, תמליצו וספרו לחבריכם (;