היופי שבפשטות ~

הפרק הזה מוקדש לר' ♥

"אז .. אני אקח את הטלפון שלך מנייט, נדבר." הוא חייך ורכן אליה, מדביק לה נשיקה על הלחי והסתובב ללכת, שתי הידיים בכיסים שלו, חסר דאגות. אשלי הרגישה איך חיוך מתפשט על פניה בלי שליטה.

פרק 3 -

אשלי ישבה בסוף אולם ההרצאות שהיה מלא בתלמידי שנה ראשונה ללימודי ביולוגיה.

שיעור אנתרופולוגיה- חקר גוף האדם. היא בחנה את כל הפרצופים שישבו באולם, בצד השני שלו ישב שון, הוא קלט אותה כבר מקודם, חייך אליה חיוך קטן כשראה שהיא מסתכלת לכיוונו. היא חייכה בחזרה וחזרה להסתכל על המרצה.

מר פלור הצביע והדגים על גוף האדם הממוחשב בעזרת עט הלייזר שלו.

הוא היה חתיך, היא הייתה חייבת להודות - אולי אפילו המרצה הכי חתיך שאי פעם היה לה.

קשה היה לה לתאר מה יש לאדם כמו מר פלור לעשות באולם מלא בתלמידי שנה ראשונה. הוא היה צעיר, ללא כל ספק נאה והיה לו את כל הידע שתואר שלישי באנתרופולוגיה יכול להקנות - אשלי לא הבינה מה יכול לגרום לו לבזבז את הפוטנציאל שלו בכיתת לימוד כשהוא יכול להיות אי שם במעבדה מוצא תרופה לסרטן.

למר פלור היו עיניים כחולות, שיער בלונדיני, גלי ופרוע ומשקפיים עם עדשה דקיקה. היה לו יופי אינטיליגנטי, אולי אפילו אלגנטי וכזה שאף בת בשיעורי אנתרופולוגיה לא יכלה לפספס.

ממש עשר דקות לפני סוף השיעור דלת האולם נפתחה ובחורה אדמונית בקוקיות מתפצלות לצדדים נכנסה והתיישבה שתי שורות אחרי אשלי. היא הניחה את הדברים שלה בשקט ככל שיכלה והוציאה מחברת צהובה מהתיק, רושמת הערות לדבריו של מר פלור. לאשלי לא נראה כאילו היא פגשה אותה בעבר, או ראתה אותה מסתובבת במסדרונות. היא בסך הכול נראתה די בסדר, לא משונה או מוזרה מדי או משהו.

השיעור נגמר, ושון התקרב לעברה של אשלי, היא לא ראתה את זה. היא אספה את הדברים מהשולחן שלה ודחפה אותם לתוך תיק הצד שלה.

אותה נערה אדמונית עברה לידה כשירדה במדרגות האולם לכיוון הלוח שעליו הוקרנו השקופיות, לעברו של מר פלור.

אשלי הניחה את התיק על כתפה והסתובבה אחורה בשביל לצאת מהאולם, אלא כשהסתובבה היא כמעט ונתקעה בשון, הוא תפס אותה בכתפה לפני שמעדה אחורה על קצה המדרגה.

היא חייכה אליו בהתנצלות, "מצטערת." היא צחקה, הוא חייך, היה לה צחוק יפה, מתגלגל כזה.

"יש לך עכשיו איזה שיעור?" שאל, היא חשבה רגע והנידה בראשה ל'לא'. חיוך התפרש על פניו.

"רוצה ללכת לים?" שאל, היא הסתכלה עליו, "או..קיי." היא מלמלה אחרי מחשבה קצרה.

הם יצאו יחד מהאולם, היא הרגישה את היד שלו מרפרפת על גבה, כאילו מלווה אותה, או אולי 'מסמן טריטוריה'. לא ממש משנה.

הם יצאו אל החניון והוא הוביל אותה אל המכונית שלו, טנדר ישן בצבע לבן, "הוא נוסע מצוין." הוא אמר, כאילו מנסה להגן עליו. אשלי חייכה, "לא אמרתי כלום." אמרה.

***

השעה היתה תשע וחצי בערב, שון עצר את המכונית מול הכניסה למעונות התלמידים. המכנס הקצר שאשלי לבשה היה רטוב וגם החולצה שלה, שהיתה מקופלת עד קצת מעל הפופיק, את הצלקת היא תירצה בתור "ניתוח שהסתבך" - ממש.

"אז.. ניפגש מחר." הוא אמר לה בחיוך והסתובב אליה, נשען על המשענת של הכיסא, היא לחצה על הכפתור שמשחרר את החגורה והניחה את ידה על הידית שפותחת את הדלת, "לילה טוב." היא אמרה בחיוך ופתחה את הדלת.

הוא תפס בעדינות בידה שקרובה אליו, היא הסתובבה אליו, מופתעת מעט. הוא הסתכל עליה כנראה מבין את הרמז, "לילה טוב." אמר בחיוך ועזב את ידה.

היא התיישבה בחזרה באוטו והניחה יד אחת על פניו בעדינות, מנשקת אותו נשיקה קצרה על השפתיים.

הוא חייך אליה, הוא נראה שמח, אפילו מאוד שמח.

אשלי גם שמחה, היא רק הרגישה מוזר, זה שהיא בת 19 לא אומר שיש לה ניסיון של כל בת 19 ברחבי הפלנטה.

היה רק את אית'ן, השכן היה לנייט בקיץ שהיא היתה אצלו, היא היתה אז בת 15, אבא שלה נסע למרכז גמילה, כמובן שאחרי פחות משנה וחצי הוא חזר לזה, אבל היא הייתה שם.

זה התחיל מיציאה עם נייט ועוד שלושה חברים שלו, שני בנים ובת לקולנוע השכונתי, אית'ן התחיל איתה קצת, אהבה צעירה, תמימה.

ושבוע לפני שהיא חזרה הביתה הוא נישק אותה, נשיקה ראשונה, וכן, אחרונה מאז.

אשלי התקדמה לכיוון השער והלכה אל החדר שלה, היא הלכה לאורך המסדרון ולבסוף עצרה ליד דלת החדר שלה, שהדרך אליה היתה חסומה ע"י מזוודה גדולה, קייס של גיטרה ותיק גב שמן, אשלי הסתכלה על הדברים בבלבול וניסתה לפלס אתדרכה אל הדלת בלי להפיל שום דבר, היא לא באמת ציפתה שזה יצליח.

הדלת נפתחה ומהחדר יצאה אותה בחורה אדמונית משיעור אנתרופולוגיה, היא הרימה את מבטה אל אשלי וחייכה אליה חיוך יפה. "אני קירה." אמרה לפתע והושיטה את ידה ללחיצה, אשלי עמדה עם רגל אחת מאחורי הקייס של הגיטרה ורגל שניה בין המזוודה לתיק השמן, בפישוק קל ולחצה לה את היד, "אה .. קירה .. מה את עושה בחדר שלי? אם אפשר לשאול.." אשלי פלטה, מנסה לשחרר את הרגל שלה מבין המזוודה לתיק.

"הו, מצטערת." קירה מלמלה בהתנצלות והזיזה את המזוודה, גוררת אותה בקושי רב לתוך החדר, "אני השותפה שלך, מסתבר." היא חייכה שוב, החיוך שלה ממש יפה, מאושר כזה.

אשלי חייכה, "אה, מזל טוב, זתומרת .. ברוכה הבאה."

קירה גיחכה, "תודה." אמרה והכניסה את התיק והקייס של הגיטרה, סוגרת את הדלת.

רק עכשיו קירה שמה לב לבגדיה של אשלי, "מה עבר עליך?" היא שאלה, מתחילה לפרוק את המזוודה שלה אל תוך הארון שהיה בחדר.

"אה, ים .. בלי בגד ים." היא גיחכה ופתחה את דלת המקלחת, מדליקה את האור ומתחילה בחיפושים אחר המגבת שלה, לבסוף היא מצאה אותה תלויה על הזרוע שמחזיקה את הטלויזיה.

"ברור." קירה צחקה.

אשלי צחקה גם היא ונכנסה אל המקלחת, פשטה את בגדיה והתקלחה במיםחמים, מקלחת ארוכה, כשיצאה היא החליפה לבגדי שינה ונשכבה על המיטה, מעל השמיכה, מדליקה את הטלויזיה. קירה היתה בחצי הדרך עם המזוודה שלה.

היא לא דיברה יותר מדי, שזה מעולה. וקצת מעיק.

***

עבר שבוע מאז הבילוי של שון ואשלי בים, הם יצאו עוד שלוש פעמים בשבוע שאחרי, לסרט, עוד פעם לים, ולמסעדה מפוארת שאשלי סירבה להיכנס אליה בהתחלה.

אשלי בדיוק סיימה שיעור של חקר מבנה המוח, שלוש שעות שלמות של היפותלמוס, מרכז פאראוואנטריקולרי ועוד מילים ארוכות ומסובכות.

שון רק התעורר לפני רבע שעה, כמובן, וחיכה לה מחוץ לאולם.

קירה ירדה במדרגות אל המקום שבו ישבה אשלי ונעמדה מאחוריה, אשלי הסתובבה אליה כששמעה את קירה קוראת לה, היא עלתה מדרגה אחת, משאירה את המחברת ושני העטים שלה על השולחן, ליד התיק.

"היי." היא אמרה לה בחיוך, "את צריכה משהו?"

קירה הנהנה, "תגידי .. יש אולי סיכוי שמחר בערב את מפנה לי את החדר .. איכשהוא?" שאלה, "חבר שלי בא לעיר ואני רוצה לראות אותו." היא אמרה, מקווה שאשלי תבין מכך.

אשלי הסתכלה עליה כמה שניות בבלבול ואז הנהנה לפתע,"אה .. אה, כן, בטח, כמובן!" היא אמרה ואז חייכה חיוך נבוך, מתנצל מעט.

קירה צחקה וחיבקה אותה, "תודה רבה." אמרה וסידרה את התיק על כתפה עולה בחזרה במדרגות ויוצאת החוצה, האולם כבר התרוקן, אשלי הסתובבה בשביל להחזיר את הדברים תיק שלה, שון ישב על השולחן, מחייך.

"אז יש לך איפה לישון מחר?" שאל בחיוך,

היא לקחה את התיק מהיד שלו בגיחוך, "אני אחשוב על משהו." אמרה. "למה זכיתי לפגוש אותך בשעה כה מוקדמת?" היא שאלה וצחקה, השעה היתה שתיים וחצי בצהריים,

שון חייך, חיוך שרמנטי-משהו "אסור לי לקחת אותך לאכול צהריים בסטארבאקס?" שאל

היא חייכה, "בטח שמותר." היא אמרה, הם הלכו במסדרון הראשי לכיוון היציאה מהקמפוס.

הטנדר חנה במדרכה מול שער היציאה הגדול, הם צו את הכביש ונכנסו אל המכונית, "אז מה בא לך לאכול מחר?" הוא שאל כשהתניע את האוטו והתחיל לנסוע, "אפשר להזמין סיני .. או יפני .. אפשר פיצה!" אמר, "או שאני יכול להכין ספגטי." אמר במבטא איטלקי מגוחך, אשלי החניקה צחוק, "למה אנחנו חושבים על מחר?" שאלה, הוא עצר ברמזור, "איפה את ישנה מחר?"

"אני לא בטוחה.. אתה בטוח שזה בסדר?" היא שאלה, הוא הנהן במהירות, לוחץ על הגז כשהרמזור מתחלף, "למה שלא יהיה בסדר?" שאל..

"לא יודעת." היא ענתה, המכונית נעצרה כששון לחץ על הברקס וחנה ממש ליד סניף שלסטארבקס.

"ממתי יש חניה בשעה כזאת במנהטן?" הוא מלמל לעצמו ויצא מהמוכנית. אשלי יצאה גם היא, ממשיכה לחשוב על העניין והם נכנסו אל הסניף.

***

השעה היתה חמש וחצי כשאשלי יצאה מהחדר, כל היום הזה, שהיה יום חופשי לשתיהן, היה מלווה באיחולי 'בהצלחה' ו'בשעה טובה' לקירה, כאילו היום היא הולכת להמשיך את השושלת המשפחתית החשובה שלה ובאיחולי 'תלכי לחפש' ו'תפסיקי להיות קרציה' לאשלי.

היא יצאה אל האוטו שלה ויצאה מהחניון, היא עצרה בכניסה לחניון וחייגה את המספר של שון, הוא ענה אחרי שני צלצולים.

"אז איך מגיעים?" היא שאלה ולחצה על דוושת הגז בעדינות בשביל לצאת מהחניון אל הכביש, הוא הסביר לה, ואחרי עשר דקות היא כבר עלתה במעלית לקומה החמישית בבניין דירות שבו גר שון.

קול של משהו שנפל העיר אותה, היא ושון הלכו לישון רק ב3 בלילה, אחרי שני סרטים, ארוחת לילה, ומריבה על זה שהוא לא ישן בסלון.

שון שכב לידה, על הבטן. בלי חולצה. יד ימין שלו נחה על הבטן שלה היא הרימה את היד שלו בעדינות וקמה מהמיטה, הלכה אל המטבח.

היא חטפה התקף לב קטן כשהיא ראתה שמישהו עומד במטבח, בחור גבוה ושרירי, אחד שלא היית רוצה להפגש בו בסמטה חשוכה.

הוא עמד עם הגב אליה, לבוש בבוקסר מלא בחייכנים. רק בוקסר מלא בחייכנים.

היא הסתכלה עליו, לא בטוחה מה היא אמורה לעשות. "ה... היי..?" היא מלמלה בחוסר אונים. איזשהוא קול פנימי רמז לה שהיא צריכה לתת לו מחבת בראש.

הוא הסתובב אליה, נינוח, לא נראה מופתע מהעובדה שבמקום שלנוכח העובדה שהוא מסתובב בו בבוקסר, הוא מרגיש בו בבית, יש בחורה.

"שלום." הוא אמר וחייך חיוך יפה, גומה אחת בצד שמאל הופיעה, "את חברה של שון .. לא?" הוא שלא והמשיך להכין את הקפה שלו, מסדר לידו מחבת שהיה על השיש. כנראה זו שנפלה והעירה אותה.

"הא .. לא ..כן .. משהו כזה." היא אמרה, "אפשר לשאול מי אתה?" היא שאלה במבט חושד והתיישבה ליד השולחן הקטן שבמטבח.

הוא הסתובב, מחזיק עדיין בכוס שלו ונשען על השיש.

"לוק." הוא חייך, "האח הגדול של החבר שלך." הוא צחק. עכשיו נשמעו גם צעדיו של שון, הוא התקדם אל המטבח תוך כדי שהוא משפשף את עינו והסתכל על לוק.

הוא נראה המום לכמה שניות ואז חיוך גדול עלה על שפתיו ולוק הניח את הכוס על השיש כששון בא לקראתו ונתן לו חיבוק גדול. הוא התגעגע אליו, מסתבר.

עוד פעם, לא סוף יותר מדי מותח, אבל מקווה שאהבתם, כבר גיבשתי כמה רעיונות לגבי ההמשך, ואני חושבת שהוא ממש מעולה - אז יש למה לצפות.

אה, ותגיבו, בבקשה, אתם לא מבינים כמה מוטיבציה זה נותן (: