היופי שבפשטות ~

סמל מין.

~

.... "פשוט .. תתקשר
אליי." היא אמרה לו, משאירה אותו לעמוד במטבח והיא יצאה מהדירה, משאירה את
המפתח שהחזיקה בידה עד עכשיו על המדף ליד הכניסה לדירה.

פרק 5 -

אשלי נכנסה אל החדר שלה, הוא היה ריק, קירה בטח יצאה לאנשהוא - שוב.

היא הניחה את התיק שלה על המיטה והתחילה ללכת הלוך וחזור בחדר.

הדלת נפתחה ונייט נכנס, היא סובבה את מבטה אליו והוא הרים גבה. "את במחזור?" זרק אליה ונשכב על המיטה שלה, יד אחת מאחורי ראשו.

היא הסתובבה אליו, "התנשקתי עם מישהו אחר." אמרה לו מיד, יד אחת בפיה, הציפורן בין השיניים, היא נזהרה שלא לחתוך אותה.

הוא קם לישיבה, אף פעם לא חיבב את שון יותר מדי, 'פוץ דפוק' לטעמו. "הווו..." הוא מלמל בהתלהבות גלויה, "מי זה?" שאל.

"אח שלו." היא ענתה, הבעת פניו נמחקה והתחלפה בהלם, הפתעה .. ? - והוא הביט בה, ספק מרחם ספק דואג. "אחותי- את בצרות." הוא הודיע לה.

"אני הולכת אליו." היא החליטה והרימה בחזרה את תיק הצד שלה אל הכתף, "אני אפרד ממנו-" היא הריצה את התוכנית בקול, נייט נבהל מעט ונשכב בחזרה בזמן שאשלי הוציאה מהתיק מכנס וחולצה שישנה איתם כנראה, "ואני אגיד לו ש.. אני לא יודעת." היא אמרה, כאילו זה מעניין את נייט.

הוא הסתכל עליה בשאלה כשהיא עמדה ליד הדלת, מחכה שהוא יצא. לקח לו כמה שניות אך לבסוף הוא קם מהמיטה ויצא, "תהני." מלמל אליה בגיחוך קל.

היא הסתכלה עליו, לא בטוחה מה להגיד, היא גלגלה לאיו עיניים, אחרי מחשבה קצרה, ילדותי כל כך.

אשלי דפקה על דלת הדירה של שון, הוא פתח אותה כשהוא לבוש במכנס בוקסר וחולצה לבנה, סינר שרשום עליו 'Greatest Chef' היה קשור סביב מותניו וריח של אוכל איטלקי - ספגטי ברוטב עגבניות - מילא את הדירה. הוא חייך אליה והתקרב לנשק אותה, אך היא רק שמה יד על החזה שלו והרחיקה אותו ממנה בעדינות. הוא סגר את הדלת אחריה והסתכל עליה כשהלכה אל המטבח והתיישבה על אחד הכיסאות, הוא הביט בה בשאלה, דואג. "קרה משהו?" שאל.

היא הסתכלה עליו, "מגיע לך טוב יותר, בסדר? אני .. אנחנו נפרדים." היא הודיעה לו.

הוא הסתכל עליה, הבעת פניו עכשיו התחלפה למשהו לא מובן, עצב, משהו שהזכיר קצת כלבלב עזוב.

וזה הרג אותה מבפנים- כשהיא הבינה מה הקטע של ההורים שלה, שאין לה אמא בגלל שהיא בגדה באבא שלה, ברחה עם איזה מיליונר בן 70, אחד שהבטיח לה הכל, חוץ מאהבה- אשלי נשבעה לעצמה שהיא לא תבגוד, בחיים. והנה, היא לא עמדה בזה.

ובכל זאת, היא גם לא ידעה שיש תשוקה כל כך חזקה שתגרום לה, לאשלי- זאת שכשהחליטה שהיא מפסיקה לכסוס ציפורניים- היא הפסיקה. וכשהחליטה שהיא לא אוכלת עד שאבא שלה לא נכנס למוסד גמילה, היא הצליחה- לשבור הבטחה לעצמה.

שון התקרב אליה, עובר לשבת על כיסא לידה ומעביר את ידו על לחיה, "מה קרה?" הוא שאל, "ל-למה?"

היא הורידה את היד שלו מהלחי שלה, "כלום, אתה.. עזוב." היא אמרה, הפלאפון שלה התחיל לצלצל, היא לא היתה צריכה להסתכל בשביל לדעת מי זה. היא קמה מהכיסא, כמה שהרגישה נורא עם זה.

"אני צריכה ללכת." היא מלמלה לעברו ויצאה מהדירה כשסגרה את הדלת, כשירדה במדרגות היא ענתה לטלפון, דמעה אחת זולגת על לחיה.

"הלו." היא אמרה לטלפון, מנסה להשמע כמה שיותר יציבה, לוק קרא אותה כמו ספר פתוח, "דיברת איתו?" ניחש.

היא המהמה ל'כן'.

הוא נאנח, "אני פשוט אח גרוע." הוא קבע. היא לא יכלה למחות, או שלא רצתה. לא ידעה אם כדאי לה להכנס לזה, אז היא פשוט שתקה.

"ההסכמה שבשתיקה." אמר לאחר רגע, היא לקחה נשימה עמוקה, "אתה יודע.. אנחנו לא חייבים לעשות את זה." היא אמרה, היא נכנסה אל האוטו שלה, מחברת את הטלפון אל הדיבורית ומתניעה את האוטו.

היתה שתיקה מהצד השני, "בואי לחוף." אמר לה, "הכניסה המערבית."

היא מלמלה "כן" וניתקה את השיחה. הדליקה את הרדיו, היא פשוט לא סבלה להיות עם עצמה לבד בדממה- עם עצמה ועם האישיות המחורבנת שלה, הצביעות המגעילה שלה, וכוח הרצון העלוב הזה שלה.

הנסיעה היתה קצרה והרגישה כמו נצח, השירים שהתחלפו, כל שיר 4 דקות בממוצע, הרגישו כאילו חלפו יובלות עד שהגיעה לחניון שליד החוף, היא סגרה את הרדיו בלחיצה עצבנית וחזרה על הכפתור האדום, התירה את החגורה ויצאה מהאוטו בטריקת דלת.

אשלי התחילה להתקדם לכיוון החוף, השעה היתה חמד וחצי בערב, זוגות בודדים היו על החוף, קריר עכשיו, היא ראתה דמות רצה על החוף, ועוד אחת אחריה, הרגל של מספר אנשים.

היא ראתה את לוק מתקרב אליה מרחוק, אותו ג'ינס שלבש בבוקר, אבל הפעם, לשם שינוי, עם חולצה. הוא הסתכל עליה והיא הסתכלה עליו, לא יודעים מה להגיד או לעשות..

"היי." לוק מלמל אליה, מחייך חצי חיוך מבואס-משהו.

היא חייכה אליו בחזרה חיוך מועדד, הם התקדמו בחול, לוק כבר החזיק את הכפכפים שלו בידו מקודם, עכשיו גם אשלי קיפלה את הג'יסנ שלה אל עד מעל הקרסול והורידה את הכפכפים שלבדה, הולכת ליד לוק.

"אז מה עושים?" היא שאלה, היא לא תלך סחור סחור, זה בטוח.
"אני לא יודע." אמר, "שון .. הוא אח שלי, אני בחיים לא אעשה לו דבר כזה, אבל ... - " הוא עצר, מוריד את מבטה אליה, נושם עמוקות וחזור להסתכל על החול שעף כשהם הולכים לכיוון קו המים, הם התיישבו על החול והיא הסתכלה עליו, מחכה להמשך המשפט, "את ... את - את. " אמר, מסכם את כל רגשותיו.

היא הסתכלה על החול הרך, משחקת בו באצבעותיה, "אני .. אתה לא חייב לעשות את זה, אני אשכח ממך." היא הבטיחה לו, היא לא רצתה לאלץ אותו לבגוד ככה באח שלו, יש לה עוד סיכוי להציל את לוק מהתיעוב העצמי הזה של אחד שבגד.

"אני כן," התעקש, "אני כן, את פשוט לא מבינה כמה .. כן."

היא הסתכלה עליו, חיוך קטן מסתמן על שפתיה. "אתה בטוח? אם שון יגלה על זה.. הוא .. -" היא התחילה, "לא ידבר איתי בחיים." לוק השלים אותה.

היא הנהנה קלות, לוק חייך, "הוא יסלח לי." הוא מלמל בכאב קל שנכנס אל ההבעה בעיניו הירוקות. אשלי הסתכלה עליו ולא יכלה להתאפק, היא הרימה את עצמה והדביקה לו נשיקה על השפתיים, אך הוא לא נתן לה להתנתק ממנו, הוא תפס את פניה ביד אחת, מסרב לשחרר.

אשלי נכנסה אל החדר שלה בשעה שבע, חיוך חולמני על פניה, כל רגשי התיעוב העצמיים האלה שלה נעלמו כלא היו, היא נשכבה על המיטה ולא שמה לב שקירה נמצאת לשם שינוי, היא הסתכלה עליה. קירה גיחכה.

"וואו, את חיה?" אשלי צחקה,

"בוודאי!" אמרה בחיוך שנראה לאשלי מאולץ מעט.

"קרה משהו?" אשלי שאלה והתיישבה על המיטה, מסתובבת עם פינה אל קירה,

היא חיכיה אליה חיוך, עכשיו הוא היה אמיתי, ועצוב, "נפרדנו.. אני והחבר ההוא שלי."

היא קמה מהמיטה וחיבקה אותה, "אני מצטערת." אשלי אמרה, "כנראה שהוא לא היה שווה את זה...?" אמרה אשלי, כאילו מציעה סיבה.

"הוא היה שווה את זה." היא הבטיחה לה.

אשלי חייכה, "אם זה מעודד אותך, גם אינ סיימתי היום עם שון."

קירה הביטה בה בהפתעה, הם הסתובבו ברחבי הקמפוס כאילו הם ביחד שנים, תמיד מחובקים ומחוייכים.

"קרתה .. תקרית." היא הסיברה, קירה נתנה בה מבט שואל, מחכה לתשובה- "אח שלו." אשלי הסבירה, נמאס לי להגיד את זה, כאילו להדגיש כמה היא כלבה בכל פעם.

קירה הרימה את שתי גבותיה בהפתעה, "וואו." מלמלה,

"אההמ..." אשלי המהמה לעברה ונשכבה בעייפות על המיטה. "אז מה קרה איתכם? "היא שאלה, מורידה את הסווצ'ר שהיתה איתו ונשארת עם גופיה.

"העיפו אותו .. מצוות המורים." קירה אמרה בקול חלוש, אשלי קמה לישיבה במהירות.

הווו ... מקווה שאהבתן, אני חושבת שהפעם הצלחתי ליצור את המתח שאני מנסה (:

אתן פשוט לא מבינות כמה ההמשך הולך להיות מגניב!

תהנו- ותגיבו! ♥

אני רוצה להתייחס ליום השואה - השיר הקצר הזה - שיש בכל טקס של יום הזיכרון לשואה ולגבורה.

" ... כאן במשלוח הזה
אני חוה
עם הבל בני
אם תראו את בני הגדול
קין בן אדם
תגידו לו שאני ... "

                          (דן פגיס)

רציתי להגיד על זה- אני תמיד מנסה, כל פעם שאני חושבת על השיר הקצר הזה אני מצליחה להבין ממנו דברים חדשים- הוא מדהים בעיני, בעזרת כמה מילים הוא מתקשר לחלק כל כך גדול ותקופה כל כך חשובה שנחרטה בהיסטוריה של העם היהודי.

בנוסף, אני רוצה לדבר ניצולי השואה- מדובר באנשים מדהימים, עם סיפור חיים כל כך כואב.

לי אין סבא או סבתא ניצולי שואה ואפילו לא סבא רבא או סבתא רבא שהיו בארץ באותה תקופה ושברוך השם עדיין חיים כולם ושיזכו לשנים ארוכות.

אבל כן הכרתי אחד, בבית אבות שהתנדבתי בו בערך לחודש וחצי, אדם מדהים, בכל שיחה איתו אפשר לראות כמה הוא מנסה להזכיר את זה, שלא נשכח.

יצא לי לדבר איתו על החיים שלו לפני שעלה ארצה, בשניה שהוא מתחיל לדבר על המשפחה שלו העיניים שלו מתמלאות בדמעות.

אתה רואה אדם שעבר את ה80, יושב מולך ומייבב כמו ילד. ובצדק.

הוא סיפר לי על הרכבות, ארבעת האחים שלו שמתו וההורים שלו, איך הוא היה צריך לשכב בין גופות במשך עשר ואחת עשרה שעות בלי לזוז.

סיפורים מזוויעים, סיפורים שצריך לספר.

בקיצור- מה שאני מנסה להגיד זה שלילדים שלנו, בעצם .. עזבו ילדים שלנו, לילדים של עוד .. 10 שנים, כנראה שלא יהיו עדויות חיות-

אנחנו צריכים לזכור, לזכור ולא לשכוח.

לספר מה היה, שזה לא יעבור ויחלוף כאילו כלום ובעוד חמישים שנה אנשים לא ידעו על מה מדברים כשאומרים את המילה 'שואה'.

                                                                                                                                    אלכס.