היופי שבפשטות ~

אני מצטערת על הפרק הזה. הרווח במחשב קצת התחרפןוהוא עובד רק כשבא לו.

מקווה שתאהבו (:

הוא הסתכל ברשימה שלו, שתיקה ארוכה.
אשלי הסתכלה על הרופא, "נו.. איפה הוא?!" היא תקפה אותו, הרופא הסתכל עליה, "אני מצטער.. הוא, הוא לא הצליח." הוא אמר, "את בת משפחה?" שאל
אשלי הנידה בראשה, מחפשת משהו לשבת עליו, או להשען עליו. משהו שיתמוך בה.
לוק.

פרק 9 -

אשלי התיישבה על ספסל ברזל קריר מאחוריה, יותרנופלת עליו מאשר מתיישבת. הרופא הסתכל עליה.

"הוא.. הוא מת?" היא שאלה.

הרופא העביר מבט מהיר ברשימה והסתכל עליה, "אה...כן, אני מצטער אשלי."

היא הרימה את מבטה אליו, הוא הסתכל ברשימה שוב ואז הרים את מבטו, מתחיל להקיש ברגלו באי נוחות, אשלי הרימה אליו את מבטה. "אה.. אדוני, הכל בסדר?" היא שאלה.

הוא הנהן, "אה.. אשלי, אני מצטער, אני טעיתי בשורה .. לוק ג'יימסון מאושפז עם רגל שבורה ופצע פתוח בכתף בחדר מספר 541."

אשלי הרימה אליו את מבטה במהירות שסיכנה את הצוואר שלה, "מה?" חיוך התפשט על פרצופה.

"כן, אני .. אני מצטער שהטעיתי אותך.. הוא פשוט שורהאחת מעל החייל שנהרג." הסביר לה, זע באי נוחות.

היא הנהנה, אבן ענקית ירדה לה מהלב, למשך דקה שלמה היא חשבה שהוא מת, וזה הרגיש כמו נצח.

הרופא הסתכל, "בואי.. אני אלווה אותך לחדר" הוא אמר ונגע קלות בגבה, מסמן לה את הכיוון שעליה ללכת, הדרך הקצרה לחדר הייתה מלווה בהרבה התנצלויות מצד הרופא, אשלי לא שמעה כל כך את כולן, היא הייתה עסוקה בעובדה שלוק חי.

אותו רופא גבוה, שמנמן מעט ובעל שיער מאפיר פתח דלת של חדר, "הוא פה, ושוב, אני מצטער." אמר לה, אשלי הנהנה במהירות ונכנסה אל תוך החדר, מסתכלת על שתי המיטות שם, אחת ריקה ובשנייה שכב לוק, ישן.

תחבושת לבנה שכיסתה את הכתף שלו בצבצה מתחת לחולצת הפיג'מה הירוקה שלבש. הרגל שלו הייתה תלוייה באוויר ומגובסת. והוא ישן.

אשלי לא ניתקה את מבטה ממנו, הלכה והתיישבה על כיסא ליד המיטה שלו, היא הרגישה דמעה אחת מרטיבה את הלחי שלה וניגבה אותה במהירות.

היא חייכה חיוך קטן, הוא חי, וזה מה שחשוב.

שילבה את אצבעותיה באצבעותיו, זה הספיק בשביל להעיר אותו, הוא פיהק והזיז את ראשו לכיוונה "אשלי." פלט את שמה, היא קמה ונפלה עליו בחיבוק, ראשה קבור בחזהו, היא הרגישה את ידו מטפסת מהמותן שלה לכיוון הגב שלה ומחבקת אותה. "לוק, אני.. אתה.. מה קרה שם?" היא ניסתה לשאול את השאלה שלה מבין מספר דמעות סוררות שהצליחו לברוח.

הוא הרים את ראשה בזהירות ונשק לה על השפתיים, היא עצמה את עינייה כמתמכרת לרגע.

הוא חייך אליה, "שבי." ביקש ממנה, "את רוצה לאכול?" שאל והרים את משענת המיטה שלו לישיבה.

היא הנידה בראשה, "מה קרה שם?" שאלה שוב.

הוא הסתכל עלייה, "הותקפנו, דאן נהרג במקום, ירו בו ישר בחזה." אמר לה, "ג'ון ודין יצאו עם כמה צלעות שבורות, טובי עם זעזוע מוח קל וכדור ברגל ופט עם נקע קל ביד." הסביר במהירות, היא הסתכלה עליו בשאלה, כשעברו מספר שניות ולא אמר כלום היא פלטהאת השאלה שלה, "ואתה?"

הוא הסתכל עליה, "אה.. אה, הרגל וכדור בכתף." אמר והזיז מעט את צווארון החולצה שלו.

אשלי הנהנה, "ומתי אתה משתחרר מפה?" שאלה,

"מחרתיים, כנראה." אמר.

היא הסתכלה עליו, הוא יצא בזול, באמת שבזול.

אחרי שדיברו במשך חמש שעות אשלי נרדמה על המיטה של לוק, ממש לידו, חצי עליו. הוא צפה בטלויזיה, מחזיק אותה קרוב אליו.

תמונות עברו בראשו, זה לא יאומן כמה החיים שם נוראים, נשים חסרות זכויות, ילדים שמסתובבים עם חתכים בפנים שקיבלו מהסכין המטבח של אמר וסימנים כחולים מהחגורה של אבא. דם בכל פינה, עוני בכל מקום.

לוק הפנה את מבטו אל אשלי, היא ישנה שינה עמוקה, בפעם הראשונה מאז שטס לשם. הוא נשק לרקתה, מנסה לשכוח מכל התמונות האלה שכאילו רדפו אותו. לבסוף הצליח לעצום את עיניו, הוא חלם על ים, הוא ישב על החול, רק מסתכל אל האופק הרחוק, ואז עבר שם מטוס, היה רעש. הרבה ממנו.

טנקים אמריקאיים התחילו להתקרב מצד ימין שלו, מצד שמאל התקרב טנק ערבי, דגל אפגניסטן מתנוסס עליו בגאווה, הוא הרגיש כאב חזק בכתפו וראה דם מתחיל לנזול, ממש כמו מה שקרה, הוא פלט מין זעקה חנוקה והשתתק, עיניו נפקחו בבת אחת והוא קם לישיבה במהירות.

שוב, יצא סופר קצר. אני פשוט לא מצליחה להאריך אותם :\

אניוואי .. אני רוצה להגיד המון המון תודה לכל מי שמגיב ומפרגן, זה נותן כל כך הרבה מוטיבציה.

ושוב, אני מזכירה, אתם יכולים להירשם כמנויים ולקבל ספויילרים לפרקים (;

מצטערת שנטשתי לכל כך הרבה זמן, המחשב מת, זה המחשב של אמא (:

מקווה שתיהנו ושלא תזכרו לי את הנטישה הזאת :P

פרק 7 -

עבר שבוע וחצי מאז היום שבו אשלי נפגשה עם אמא שלה, הן סיכמו להיפגש ביום שבת בערב אצלה בבית, ארוחת ערב 'משפחתית', או 'שאריות של משפחה', משהו בסגנון הזה.
עבר גם שבוע וחצי מאז היום שבו לוק נסע. הוא אמר שאולי יתנו להם להתקשר כשתהיה קצת הפוגה, או לשלוח מכתב. היא חיכתה למשהו, רק לדעת שהוא חי.
היא הבינה שבטוח, שם, הוא לא יהיה.
היה יום שבת ואשלי ישבה בספרייה הציבורית של ניו יורק, מבנה עתיק וענק. היא ישבה ליד שולחן בחדר הקריאה, קוראת וממרקרת בספר הביולוגיה שלה. הפלאפון שלה היה מונח על השולחן, ליד מפתחות המכונית, כוס קפה הפוך עם 'שתי-כפיות-סוכר-אחת-חום-אחת-לבן-בלי-קצף-מעורבב-היטב' וארנק שכל מה שהיה בו היה רשיון נהיגה, כרטיס אשראי עם 100 דולר בקושי, שני שטרות של עשרים וקבלה על איזה פיצה, כנראה.

הפלאפון שלה התחיל לזמר את השיר המוכר הזה, איזה שיר אלקטרו שנייט העביר אליה כשהיו בני 16 והחליט שיהיה נחמד לשים לה אותו בתור רינגטון, מאז היא לא החליפה אותו. מספר חסוי.

היא החליקה את הסליידר כלפי מעלה והצמידה את המכשיר לאוזנה, "הלו?" ענה הקול של ג'וליה, אמה.

"כן." ענתה לה אשלי, חוזרת אל הספר.

"את באה היום בערב? יש לך איזה בקשה מיוחדת? לנייט?"

"לא, ג'וליה, תכיני מה שבא לך." אשלי חייכה. מנסה לדבר הכי חלש שאפשר בחדר הגדול, שבו כל דבר שלוחשים בצד אחד מגיע לצד השני בהד גדול.

"אוקיי, בשבע." אמרה,

"בשבע." אשלי צחקה בשקט

"נתראה."

"ביי." אשלי ניתקה את השיחה, מקבלת מבט זועם מבחור ממושקף ששיערו מסופר בתספורת פטריה ומולו מונחת חוברת קומיקס. היא הרימה לעברו גבה וחזרה אל הספר שלה, לוקחת שלוק מהקפה. הדלת שלה אולם נשמעה שוב, הם חייבים להחליף את הצירים האלה, צעדים מהירים במעבר שבין השולחנות, כמה ראשים הורמו, גם זה של אשלי.

כמובן, מי אם לא נייט? הוא התיישב לידה, "נתנו לך להיכנס?" היא שאלה בהתפעלות, הכי שקטה שאפשר.

הוא גיחך, "כן, הצו ההוא נגמר לפני חודש." אמר

"אה, יופי לך." היא צחקה, חוזרת לקרוא בספר שלך, "מה מעשייך כאן? מה באת לקרוא? שייקספיר או אולי חייו ומותו של סוקרטס?" היא פנתה אליו, מחייכת בשביעות רצון. הוא גיחך.

"באתי לספר לך שדיאנה משנה א' הסכימה לצאת איתי." אמר לבסוף.

אשלי חייכה, "מזל טוב." אמרה, סוגרת את הספר שלה, מכניסה את המרקר והעט לכיס האחורי של המכנסיים וקמה לעמידה. היא כבר לא תלמד היום.

"אבל אתה בא איתי בערב, נכון?" ווידאה. הוא הנהן, "אוכל טוב והדודה הנעלמת, שאני אפספס את זה?" שאל בחיוך

אשלי הביטה בו, "אני מבינה ללבך."

אשלי ישבה על המיטה בחדר, מיואשת, קירה בדיוק התלבשה לדייט עם שון בזמן שאשלי התייאשה מחיפוש בגדים לארוחת ערב.

אשלי נעמדה שוב, מדי פעם קיבלה מוטיבציות קטנות כאלה שגרמו לה לקום, להעיף מבט בשני הארונות המבולגנים ולחזור לשכב.

הפעם היא הסתכלה על הארון, שוב, שקלה לשכב. "קחי!" אמרה לבסוף קירה וזרקה עליה ג'ינס ארוך ובהיר בעוצמה כזו שגרמה לה למעוד צעד אחד אחורה, בחזרה למיטה. אשלי לבשה אותו בשכיבה ולבסוף קמה לכמה קפיצות וסגרה את הרוכסן והכפתור. "תבורכי." אמרה לקירה בחיוך והוציאה מארונה חולצה ארוכה בצבע כחול כהה ולבשה אותה. היא נעלה נעליים ולבשה את מעיל העור שלה וכרכה צעיף סביב צווארה. "היי שלום." היא חייכה אליה ולקחה את המפתחות והפלאפון, יוצאת מהחדר אל החנייה. נייט חיכה לה ליד המכונית בעשר הדקות האחרונות.

כולם ישבו סביב השולחן, סבא של אשלי, אמא שלה, גרייסון ואפילו הבת שלו.

וגם נייט ואשלי. הם אכלו והשיחה הייתה זורמת, אמא שלה סיפרה לה איך היא הגיעה לניו יורק, איך היא וגרייסון ניפגשו וסבא שלה סיפר איך כל השנים נורא רצה לפגוש אותה. הבת של גרייסון, נעמי, נערה בת 15 עם אטיטיוד של בת 30. היא לבשה חצאית ג'ינס קצרה וחולצה שהייתה שם רק בשביל הפרוטוקול.בארוחה היא התמקשה יותר בשיער שלה ובמבטים חושניים לנייט מאשר באוכל, בזמן שאשלי הייתה עסוקה בלתמרן בין לבעוט ברגל של נייט לבין להקשיב לסיפורים המרתקים סביב השולחן.

נייט ואשלי נפרדו מכולם ויצאו אל המכונית, רק כנעצרו ברמזור בסוף הרחוב, רחוק מספיק מהבית אשלי הסתובבה אל נייט ונתנה לו אגרוף בכתף, כמו שהוא בעצמו לימד אותה.

"מה?!" קרא במחאה.

"מה נראה לך?! הילדה בת 15, תתרכז בשניצל שלך!"

הוא הסתכל עלייה בהפתעה, "זו היא התחילה, היא עשתה ... הצמדת ציצים ומבטים חושניים, היא בת 15?!"

אשלי לחצה על הגז ועברה את הרמזור, "כן, חמור. בת 15."

הוא נשען אחורה, "ווהוו.. הילדים של היום." מלמל לעצמו.

היא החנתה את האוטו כשהפלאפון שלה צלצל. התירה את החגורה ויצאה מהאוטו, לוקחת איתה את המפתחות והפלאפון, אחרי שסגרה את הדלת התפנתה להביט במסך, מספר חסוי, שוב.

"כן?" שאלה אחרי שהצמידה את המכשיר הקטן לאוזנה, נפרדת בהינף יד מנייט.

"הלו?" ענה קול מוכר, נשכח מעט.

על פניה של אשלי עלה עכשיו חיוך גדול, "לוק!"

הוא צחק, "כן..." אמר, "מה שלומך?" שאל

"למי אכפת ממני?!" היא ענתה, "איך אתה? אתה בסדר? לא עשו לך כלום?" היא ירתה שאלות במהירות

הוא צחק שוב, "כן.. אני בסדר. איך שון?" התעניין.

"בסדר." היא ענתה, "יוצא עם קירה."
הוא פלט שריקה, אשלי צחקה.

"אז מתי אתה חוזר?" שאלה אותו.

"לא ידוע.." אמר, מאוכזב מעט.

"אתה תהיה בסדר, נכון?" שאלה בדאגה

"אני יחזור." הוא הבטיח לה.

לפתע נשמעו כמו לחשושים ואז צפצוף ארוך. השיחה התנתקה. אשלי נאנחה ודחפה את הפלאפון לכיס. לפחות היא יודעת שהוא בסדר.

אוהבת ♥

תגיבו, תמליצו וספרו לחבריכם (;