היה הייתה ילדה, על פניה תמיד היה חיוך. תמיד צחקה, תמיד ידעה מה נכון ומה לא.

כשהופיעו הזדמנויות, היא ידעה שעליה לנצל אותן.

העבודה לא הייתה קשה מידי, היא רק הקשיבה לאינטואיציה שלה.

היא הבינה איך האנשים סביבה עובדים, "רוצים רק בטובתך" תמיד אמרו לה.

היא חייכה, אבל אף אחד מהם לא שם לב שזה חיוך שיקרי. רק למעטים היא סיפרה על כך, יחידה סגולה. אלו שבאמת היו ראויים.

היא התחילה להוריד את הקליפות מעצמה, נחשפה בפני אנשים.

היה זה הישג גדול עבורה שהיא מצליחה להביע את עצמה בכתב, שהיא מצאה תחליף לדיבור, שכן משרת אותה, אבל לפעמים יותר קל לכתוב.

להקליד, במקרה שלה.

היא לא בודקת לפני אם כדאי לה להיחשף, היא נחשפת, "ומה שיהיה יהיה".

עוד פחות מחודש, בתאריך 1.9.11 אני חוזרת למקום שכ"כ התאמצתי לשכוח בחופש הזה.

אני חוזרת למקום המגעיל ביותר בעולם,

ואני יכולה להגיד בוודאות שאם אני אסבול שם עוד-

המחאה נגד משרד החינוך תתחיל ממני, תתחיל בי.

עברתי שם דברים שאף תלמיד לא צריך לעבור,

רציתי דברים שאף אחד לא צריך לרצות לפני שהוא הכיר את העולם על כל גווניו.

אני חוזרת לשם.

למקום עם האנשים הצבועים, שמחייכים, שאומרים בוקר טוב עם חיוך.

ובפנים הם לא סובלים אותי ואת הבעיות שאני עושה להם.

והלוואי שיכולתי להגיד להם "לא".

הלוואי שמישהו היה מקשיב ולא רק שומע.

אגב,

לכל התוהים למינהם.

אי אפשר לעבור.

אם היה אפשר הייתי עוברת ממזמן.

וזה לא שאני לא אוהבת אותו- אני לא סובלת אותו, שונאת, מתעבת. מה שתרצו.