כל כך רציתי לתקן אותנו. רציתי לתקן את מה שהרסתי
או יותר נכון מה שהיא הרסה... כן אני מאשימה אותה בהכל, היא והבחירות המטומטמות והבכי והחתכים על היד... הכל בגללה.
הוא היה שומר הסודות שלי, המקום בריחה שלי, המקום לפרוק דברים נוראיים שאני לא אומרת לאף אחד.
ובגללה הוא שונא אותי. היא הכריחה אותי לשקר לו ועכשיו הוא שונא אותי.
בגלל שהוא תמיד אמר שלכולם מגיעה הזדמנות שנייה החלטתי שגם לי מגיעה הזדמנות ממנו, הזדמנות להסביר לו כמה הוא חשוב לי וכמה שאני שבורה בלעדיו.
אני יודעת שיותר טוב לו בלעדינו, אבל זה לא פייר.
אז עשיתי את זה, ניגשתי ונגעתי לו ביד ושאלתי אותו אם אני יכולה לדבר איתו.
הוא הסתכל עלי בזלזול ואמר כן. שאלתי אותו אם הוא עדיין שונא אותי.
הוא ענה שכן. סכין ללב.
אמרתי לו כמה אני צריכה אותו בחיים שלי והתחלתי לבכות.
הוא חיבק אותי. החיבוק הזה נמשך לנצח.
משום מקום הוא ביקש שנלך לדבר במקום יותר שקט כי באמת היו מסביבנו די הרבה אנשים.
הלכנו לשבת במקום מבודד ושקט ודיברנו. אפילו צחקנו קצת ולרגע אפילו חשבתי שנהיה בסדר.
אבל אז נישקת אותי.
נבהלתי... לא הבנתי מה קורה. למה אתה עושה את זה? מה זה אומר? מה יהיה אחר כך?
אז שאלתי. וכל מה שאמרת זה
"כלום".
כלום? כלום לא יקרה? אתה תזיין אותי ולעולם לא נדבר יותר? אתה? אתה לא בנאדם כזה... חשבתי שאני מכירה אותך.
ניסיתי לקום וללכת אבל אתה חזק. הצמדת אותי לריצפה והכאבת לי.. נשכת אותי.
קפאתי.
ואתה עשית מה שבראש שלך. אני שוכבת על ריצפה מלאה בחול בוהה לשמיים ואני מנותקת. אני לא יכולה להתנגד או לקום וללכת. אני לא יכולה לבכות או לצעוק או לבקש שתפסיק. קפאתי.
ועכשיו אני רק רוצה לשכוח אותך, לשכוח מהלילה הזה.
אבל איך אני יכולה לשכוח? כל הגוף שלי מלא בסימני נשיכה וסימנים כחולים.
אני לא יודעת איך להיות אני יותר... אני שבורה ואבודה ומנותקת והכל כואב.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
