מזמן לא כתבתי פה
זה בא בתקופות.. לפעמים יש לי כלכך הרבה מה להוציא החוצה וזה כלכך מעמיס עלי שאני אפילו שוכחת חלק.
עכשיו הייתה לי תקופה די רגועה.
אני לא עושה שומדבר... אין לי עבודה, סיימתי ביתספר, אין לי יותר מדי תעסוקה במשך היום... למען האמת, אין לי שום תעסוקה במשך היום.
חוץ מלשכב במיטה ולראות סרטים.
אחד אחרי השני.
רוב הזמן אני מחכה שמשהו יקרה, שמישהו יבוא ויוציא אותי מזה.
שמישהו יציע משהו.
אני חייבת להודות שאני מרגישה קצת חסרת אונים.. קצת כמו כלב שמחכה שיוציאו אותו לטיול.
לפעמים אף אחד לא בא להוציא אותי לטיול יום שלם ואז אני משתגעת.
אבל אני משתגעת בשקט כדי שאף אחד לא ידע.
אני כל הזמן מחכה שמשהו ישתנה, שמשהו יקרה. שום דבר אף פעם לא קורה, שום דבר לא משתנה.
עד שקמים בבוקר יום אחד והכל שונה.
וצריך לקום ולחיות. אני מפחדת שאולי אני שוכחת איך לחיות.
לפעמים אני מרגישה שאני שוכבת לי במיטה שלי וכל העולם בחוץ חוגג ונהנה וחי את החיים ואני בבועה שלי וכל אלה שנהנים להם בחוץ שכחו ממני לגמרי. זה קורה במיוחד בלילה. אני שונאת את זה.
ברור שאני יודעת שכדאי שאני אקום ואעשה עם עצמי משהו, שאני אוציא את כולם מהמיטה ונצא לחיות את החיים שלנו.
אבל אז איך העולם יוכיח לי שאני חשובה? הרי כשאני יושבת לי במיטה ומישהו מציע לצאת החוצה אני מרגישה קיימת.
כן אני זקוקה לאנשים שהם לא אני שיוכיחו לי שאני קיימת אחרת אני סתם סמרטוט שלאף אחד לא אכפת ממנו.
ואף פסיכולוג ואף טיפול לא ישנו את זה.
כי אני ריקה
והעולם שבחוץ ממלא אותי ורק הוא יכול למלא אותי.
אני לבד לא מספיקה לעצמי.
אבא אומר שאי אפשר לחיות ככה את החיים ושיום אחד אני אגלה שאני לבד ואני לא יכולה להיות תלויה באחרים.
אבל לאבא אין פיתרון, כל מה שהוא יודע זה להגיד את מה שאני כבר יודעת ומעדיפה לא לחשוב עלין...
כל מה שאני יכולה לעשות זה להמשיך לקום כל בוקר לקוות שיקרה משהו וללכת לישון מאוכזבת.
אבל אני יודעת שיום אחד אני אהיה משהו. אני אהיה מה שאני רוצה להיות ולא יהיה לי אכפת מאף אחד אחר.
הבטחתי לעצמי ואני אקיים.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
