יומיים בשדרות, אני חושב שאני לאט לאט תופס את זה.

אני בעצם ארבעה ימים, אבל הרגיש לי כמו יומיים, יומיים שבהם לא עשיתי הרבה, להרכיב מדפים ביום הראשון, ללכת למכללה בלי מטרה מסויימת ביום השני, לעשות כביסה ביום השלישי, וככה מתנהל הלו"ז שלי. אני מטייל בעיר בשעת לילה מאוחרת, חוזר ברגל הביתה מביתה של הידידה שהביאה אותי הנה ותוהה האם זה מסוכן ללכת בשדרות שדרות בשעה כזאת. יש כל מיני טינאייג'רים ערסים מודרניים על ספסל, כמה אתיופים על ספסל אחר. בירות ומכוניות משופצרות להם, ואני בטוח לא מהאיזור. בטוח שאפשר לדעת מאיפה אני לפי המרחק ממעבר החציה והצורה בה אני חוצה את הכביש. מבטים מתלכדים ביני לבין אחד מנופח משרירים שעומד שם עם חברתו. התלכדות העיניים הזאת, אינסטינקט קדום וחייתי שאמור להגדיר את היחסים בנינו בשבריר שנייה, אומר לי משהו לא ברור, מצד אחד מאיים, מצד שני מעריץ אולי אפילו מקנא. משהו בי אומר שאני צריך להפסיק לאכול סרטים ולהינות מהמוזיקה באוזניות, מהאוויר הנקי ומהרוח המלטפת.

אין לי תוכניות למחר, אולי אמציא עוד משהו לעשות, אולי משהו יקרה, זה בדיוק המצב שאליו רציתי להגיע אליו לפני תחילת הלימודים, להיכנס לראש. אולי אני צריך לאכול סרטים. אם לא אוכל אותם, מה אחרבן מאצבעותיי ? מברך על המקום, צריך לראות הכל כמו טיול, הרי מתי עוד בחיים יצא לי לגור במקום כזה ? אולי בכלל אתאהב, אולי יפול עליי קאסם. Come and get me motherfucker !