שוב אכזבה.
נמאס שזה בא ממני כל הזמן.
כל השיחות,כל ההודעות,כל התקשורת הזו בינינו.
יש רגעים שכלכך בא לי להניח את הקשר בצד.
לשכוח אותך,אותנו.אם בכלל אפשר להגיד אותנו.
אבל אני יודעת שאם אזניח את זה,לא יפריע לך.
לא יהיה לך אכפת.
את תישארי עם עמית.(כרגיל.)
ואני?אני אהיה חסרה לך?בכלל אכפת לך ממני?
אותן שעות איתך היו מדהימות.
היה בינינו מתח.
הבאת לי משהו שחשוב לך לא פחות ממני.(לפי מה שאת אמרת.)
השאלה,אם זה באמת נכון.אם אני באמת חשובה לך.
אם כל זה לא יבוא ממני,האם זה יבוא ממך?
בזמן שאני כותבת את זה,אני מדברת איתך.
משהו עובר עלייך,מעבר לכאבים בשיניים.
את אומרת שאת לא יודעת מה זה הדבר שמפריע לך,
אבל האם זה באמת נכון? או שאת פשוט לא רוצה להגיד לי.
אמרתי לך שתדברי איתי שייתחשק לך,שאני לא רוצה להציק לך.
מעניין מתי זה יבוא,ואם בכלל.
את חשובה לי כלכך שאת אפילו לא מבינה.
אני נשברת לראות שאת ככה.
נשברת לראות שאת מחוברת ואנחנו לא מדברות.
למה כלכך קשה לי להתגבר עלייך.
למה כלכך קשה לי לשכוח אותך.
למה כלכך קשה לי להתנתק ממך.
למה אני כלכך אוהבת אותך..
אני לא אוהב אותך יותר
אשקר אם
אומר
שאני
רוצה אותך כמו תמיד
אני
מרגיש בתוך תוכי
שזה לא
סתם
אני יודע
שאת לא
שווה את זה
לא אוכל
אף פעם לומר
שהאהבה
שלי מתחזקת
יותר מזה
כל פעם אני מרגיש יותר ויותר
זה נגמר
מבחינתי
ולעולם
לא תשמעי ממני את המשפט
אני אוהב אותך!
עליי
לומר את האמת
זה מאוחר
מידי..
עכשיו
תקראי מלמטה למעלה..
^
אני משתגעת!אני רוצה לראות אותה!
לא דיברתי איתה כמה ימים ולא ראיתי אותה מיום ראשון..
מעניין מה היא חושבת עליי ואם בכלל..
^
את מגשימה איתה חלום שאצלנו אף פעם לא קרה.
לא יודעת אם זה מפריע או מציק.
יותר מציק שאת מגשימה איתה חלומות שהיו שלנו.
יותר מלהגיד שתיהיי מאושרת,אין לי מה להגיד.
מה שהיה נגמר ועבר.
זה שיש קטעים שעוד מציק לי,
ככה אני.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
