• כמה מילים על עצמי, אני בת 28, נשואה ואימא, מתמודדת עם מחלת הסרטן ועם החיים בכלל כבר זמן מה. ההחלטה לכתוב בלוג לקחה זמן והיתה קצת מתוסבכת, כמו הרבה דברים אחרים בחיים שלי.
• קראתי לעצמי "שריטה בעדשה" כי כשמתבוננים בי רואים אותי דרך המחלה (בהתחלה זה הפריע לי אבל כבר התרגלתי).
• לבלוג קראתי "לבוקר רינה" מתוך פסוק בספר תהילים "כי רגע באפו, חיים ברצונו, בערב ילין בכי ולבוקר רינה" הפסוק מתאר איך מציאות חיים יכולה להתהפך מערב לבוקר, מה שמאד מאפיין את חיי ואת הלך רוחי.

אז למה בעצם לא כתבתי עד היום?

1.  ככה. כי כולם כותבים. אמנם זה נכון שלמילים יש דרך לגרום לנו להרגיש מיוחדים ושונים אבל מרוב בלוגים, המילים איבדו לדעתי מהיופי שלהם והפכו לבלה בלה אחד גדול.
2.  כי אין בי צורך מיוחד לשתף. אני חיה טוב עם אנונימיות ואפילו די נהנית ממנה.
3. כי זה גוזל זמן ובמקרה שלי זמן הוא מצרך יקר.
4. כי חיים זה נושא קצת כבד מידי בשביל בלוג. מילא מוזיקה, סרטים, ספרים, קריירה אבל חיים?!
5. כי לא בא לי להפוך את ההתמודדות שלי עם המחלה למשהו צהוב ומציצני
6. כי לא בא לי להתחייב
7. כי אני לא בטוחה שיש לי מה להגיד
8. כי אני חוששת ממה שיש לי להגיד
9. כי אני לא בטוחה איך אגיב לסוגים שונים של תגובות אם יהיו
10. כי מהרגע שאלחץ על "שמור" המלים נחצבות בנצח של הרשת ויש מצב סביר שיהיו להם חיים אחרי שלי כבר לא יהיה ואני לא בטוחה שאני מתחייבת עליהן ברמה כזאת.

טוב, אז עכשיו אחרי שהשתכנעתם למה זה לא יהיה החלטה נכונה מצידי לכתוב בלוג, אספר לכם למה בכל זאת אני מבלה עכשיו בכתיבת הפוסט הראשון לבלוג הראשון בחיי במקום לישון או לעשות משהו מועיל אחר:

1. כי הבטחתי. לא כל כך מזמן היתי מאושפזת במצב קשה בטיפול נמרץ והבטחתי לאלוהים שאם אצא משם, אכתוב ואפרסם דברים מתוך חיי שיש בהם לחזק אחרים.
2. כי חברים שלי מפצירים בי. הם אומרים שהמציאות של חיי והתובנות שאני מגיעה אליהם, יש בהם כדי לעניין ולתרום להם ואף לזרים.
3. כי לפעמים אני עוברת חוויות משמעותיות ונראה לי חבל שאני שומרת אותן רק לעצמי.
4. כי היום כשקראתי תהילים באה לי המחשבה לכתוב בלוג ועד היום כל הרעיונות שבאו לי תוך כדי קריאה של מזמורי תהילים, הוכיחו את עצמם כרעיונות טובים.

נראה לי שאתם כבר קצת מכירים אותי מתוך הקצת שכתבתי והמחשבה הזאת מעלה בי אי נוחות קלה אז לפני שאתחרט אומר יפה שבוע טוב ולהתראות בפוסט הבא.