מאוחר. מה חשוב יותר, לישון או לכתוב. תוהה איך לנצל את הזמן באופן הראוי ביותר. אוי, הזמן.

לפעמים נדמה לי שאני שומעת את תקתוקו המונוטוני של השעון של חיי, הצליל שלו מגביר אצלי את קצב פעימות הלב ומייבש לי את חלל הפה.  המחשבות דוהרות בתוך הראש, מילא לא אצליח להירדם.

כואב לי. כולם סביב אומרים "זה שום דבר, לכל אחד קורה שכואב לפעמים" ואני רוצה לענות "כן, אבל לא לכל אחד כואב בדיוק במקום בו נמצאו 2 גידולים" אבל אני חסה עליהם ושותקת. הם נורא בסדר איתי אז חשוב לי להיות בסדר איתם בחזרה.

היינו בפארק, שמש וירוק ושיפודים מריחים בריח של דלק, ילדים צוחקים ואמהות עייפות. מה צריך יותר מזה?!

החיים, זה מה שיש להם להציע וזה הרבה, כל כך הרבה שלפעמים אין בי מקום.

קורה שהירוק של הדשא יפה עד כאב והברק של בועות הסבון שמפריחים ילדיי צורב את נשמתי וטעם הנשיקה החטופה שמגניב לי בעלי הופך לי את הבטן.

כי יש רגעים של חיים שטמון בהם כל היופי שיש ליקום הזה להציע.

מה אני רוצה להגיד בעצם? שהיופי מסנוור אותי, שנהיו לי כתמים שחורים בראייה כמו שקורה אחרי שמביטים בשמש כי הכל כל כך יפה.

והיופי הזה לא מגיע לבד, בא איתו חבר ישן ששואל ותוהה ומסתפק עד מתי וכמה זמן נשאר.

והכתמים השחורים גדלים ומפריעים לראות והדמעות בעיניים שמגיעות גם בלי לשאול משתקפות בתמונה כמו זהרורים ואני יודעת שאני לא כלי לרגע הזה ולמרות זאת, יותר נכון ובגלל זאת, אני רוצה עוד.

עוד ירוק ועוד צחוק מתגלגל ועוד חיבוק חטוף ועוד קוקו אסוף.

וכל כך הרבה מילים להסביר רגש פשוט ששוטף אותי ברגע בודד ומהיר.

והמילים מנסות להקפיא את הרגע, לספר אותו אבל כל עוד ליבי פועם, אם תאזינו לו, הוא יספר לכם.