עוד חדרי המתנה ועוד מזכירות אנטיפתיות ועוד ציפורניים כסוסות של בעלי וחיוכים מזויפים ומשפטים עוד יותר מזויפים של "יהיה בסדר" אבל שום דבר לא בסדר.

יש החמרה. וזהו, אי אפשר להכחיש אותה כי היא מציקה ומכאיבה והפרופסורית הממושקפת כתבה- יש נוזל סביב הגידול וחתמה בשאלה נמק? זיהום?

ברגע הראשון בעיקר שמחתי שנמצא הסבר לכאב שלי, שצדקתי, שכולם טעו. זה כייף להיות צודקת. אבל מהר מידי חלחלה בי הידיעה שאני הולכת לפתוח פרק חדש בחיים שלי. תרופה חדשה, תופעות לוואי חדשות, אולי כימו, אולי קרחת.

ואיך אני יושבת פה במרפסת שהסבנו אותה לחדר עבודה וחושבת על הילדים שנרדמו לי במיטה ורוצה שהזמן ייעצר. שישנו שנת ישרים ויחלמו על פרפרים ועוגות קצפת ושלא יראו את הדמעות של אמא.

אבא ישן ביניכם, אתם כל כך קשורים אליו והידיעה הזאת מנחמת אותי אבל לא לגמרי כי מה יהיה. אלוהים שבשמיים, מה יהיה.

הלכתם לישון מאוחר היום וזה אומר שתאחרו מחר לבית הספר אם תלכו בכלל. ואני כל כך רציתי שלא תופרעו, שתחוו שגרה, שלא יהיה לכם איזה מן אימא חולה.

ואיך, איך אני הולכת להסתכל לכם בעיניים.

אוהבת

מתפללת 

ורוצה בשביל כולנו שנהיה יחד עוד הרבה הרבה שנים בטוב ובנעימים.