עכשיו זה רשמי. יש מכתב מהאונקולוג שמאשר" החמרה". למכתב מצורף מרשם של תרופה חדשה. 40 אחוזי יעילות יש לה, כך הוא אמר. ואני תוהה מאיזה רגע בטירוף הזה הפכתי להיות נתון סטטיסטי.

עצוב לי.

חשבתי שרגע כזה יהיה יותר דרמתי, חשבתי יהיה יותר כעס, יותר חוסר אונים אבל לא, יש בי רק עצב טהור ונקי.

כולם ישנים ושקט פה, מה שמחדד את הרגש הכואב הזה שממלא אותי.

בזמן האבחון לפני 14 חודשים, שאלתי את הרופא אם להתחיל להיפרד, הקטנה של הייתה אז בת שנתיים והוא ענה שאין לרתום את העגלה לפני הסוסים. התשובה הזאת סיפקה אותי. היום שאלתי שוב והוא ענה שעדין מוקדם מידי אבל אני לא בטוחה שבאותה החלטיות.

יש הרבה דברים שנכון לעשות עכשיו. נכון להקפיד יותר על תזונה ולהעלות מינון של תרגולי יוגה ולהקפיד יותר על צעידות יומיות. יש את מה שנכון ויש את מה שיש ומה שיש עכשיו זה מישהי אחת שדומעת מול המחשב באמצע הלילה ומפנטזת על פנקייק שוחה ברוטב מייפל.

זה קורה לי מידי פעם, במקום לחשוב מחשבות שקשות לי מידי, המוח שולח הסחת דעת, בדרך כלל היא קשורה לאוכל. פעם הייתי חושבת שזה רדוד מצידי אבל היום אני חושבת שזה מנגנון פשוט גאוני.

שיהיה לילה טוב וכמו שהבן שלי אומר "בלי חלומות בכלל"