ביום כזה אני לא אני אלא אנחנו

ביום הזה לא אדבר על הרצון הפרטי שלי לחיות

אלא על הזכות של העם שלי לחיים

ביום הזה הדמעות הן לא של כיסופים וגעגוע

אלא של צער עמוק וזעזוע

ביום הזה אני לא סלחנית ונדיבה

אלא כועסת ולא מבינה

מילא היו צריכים למות

אבל למה ככה

בקור

בכינים

בצעדות

בכלבים

במשרפות

בטביעה

ברעב

במחלה

והתמונות לא יוצאות מראשי

ומלווה אותן קולות הזעקה של סבתא שתחייה

שבלילות קולה מצטווח ועולה לשמיים

בשפה לא מוכרת ומגיע עד לחדרי

ובשמיים או איפשהו

נמצאים כל אותם הדודים והדודות שלי

ואני פה מול הילדים שלי

ואין לי מילים בנמצא

להסביר להם את פשר מה שקרה

הרי לא הייתה מריבה על חלקת אדמה

אפילו לא ויכוח דתי או אידיאולוגי

לא התגרות, לא הקנטה

סתם סתם סתם

שנאה טהורה

ואיך אני יכולה להביט להם בעיניים

היהודיות החומות

ולהגיד להם ש"לא עוד"

היום אני לא אדבר בשם עצמי

היום אבקש מאותם שישה מליון לדבר בעבורי

שיגידו שדי, שמספיק, שהגיע הזמן

שיהיה לילדים שלי זכות קיום בעולם